תבע 681 שח וקיבל 100,000 - האומנם?

כותרת גדולה הופיע ה לפני זמן מה בדה מרקר ובאתר האם שלו, הארץ.
הכותרת סיפרה את הבלתי יאומן - סכום הפשרה במקרה פיטורין היה גדול כמעט פי 150 מהסכום אותו לכאורה המפוטר יכל היה לקבל בהכרעת דין.

אז כיצד ייתכן שמעביד מזיק את העובד בסכום נמוך ומחוייב לשלם כל כך הרבה יותר?
התשובה, מסתבר - פשוטה לגמרי.

הסעיף של ה681 שח הינו סעיף זניח בתביעת העובד - אך את זה זוכה לקרוא רק מי שצולל לכתבה.

רק מי שצולל לכתבה לומד לדעת כי נתבעו בתיק זה גם תשלומי שכר שעות נוספות שלא שולמו במשך 4 שנים.
בחישוב מהיר יוצא כי פיצוי בסך 100000 משקף כ80 ש"ח ליום עבודה.

מכיוון שהסכום הכולל מגלם כנראה גם פיצוי בשל זכויות סוציאלית כאלו או אחרות, הוצאות משפט ועוד (וכן, גם 681 שח הפרשי תגמול מילואים) - הרי שמדובר אפילו על פחות מ80 שח ליום עבודה פיצוי עבור שעות נוספות - סכום סביר בהחלט.

אז האם הכותרת משקרת? ממש לא.
בכותרת לא נאמר שהעובד תבע 681 שח, רק שהמעביד סירב לשלם אותם. הכותרת לא מציינת מה עוד המעביד סירב לשלם.

דוגמא קלאסית לאמירת אמת והצגת שקר.

תובנות בעקבות פרשת גלית נקש, לאור החלטת מועצת העיתונות

לפני מספר ימים פרסמתי בפוסט נפרד את ההכרעה שניתנה על ידי בית הדין לאתיקה שעל ידי מועצת העיתונות בפרשת גלית נקש (לאלו שלא מכירים את פרטי הפרשה ראו את הסיקור הראשוני פה, ואת הכרעת בית הדין פה).

תגובתם הראשונה של אנשים השומעים על כך שהגשתי תלונה למועצת העיתונות בפרשה מגיבים בפליאה, מה אכפת לי מהנושא האיזוטרי הזה? מי בכלל שמע על המקרה? מה חשיבותו?

אנסה להסביר מדוע המקרה הזה חשוב לי.

ראשית, המקרה תפס לא מעט כותרות. הוא פורסם לראשונה Ynet , אך המקרה דווח, גם בNRG, מעריב און ליין, גלי צה"ל ישראל היום, ועוד.

מעבר לסיקור העובדתי - הפרשייה קיבלה סיקור נרחב ואוהד גם בתוכנית "עושים צהריים" בהנחיית יעל דן, בה התראיין אחד מבני המשפחה - כך שהפרשה אומנם קטנה, אך תפסה נפח גדול.

אך לא זה היה הגורם העיקרי לעיסוק שלי בפרשה.

העניין העיקרי בפרשה הזו הינו הבולטות של העיתונאות הרעה, כפי שבאה לידי ביטוי במקרה זה.

למרות שלאורך כל הכתבות לא נאמרה מילה אחת של שקר - התמונה שהצטיירה הייתה רחוקה מאוד מהמציאות - וזו נקודה שחשוב היה לי להבהיר בתלונתי - אי אמירת כל האמת הינו שקר מלא. אני שמח שבית הדין קיבל את העמדה הזאת במלואה - כפי שמתחייב על פי תקנון האתיקה, וגם על פי השכל הישר.

בפרשה זו שזורים מספר בעיות נוספות המאפיינות את מפת התקשורת, היכולות ללמד אותנו מן הפרט אל הכלל - על חלקים נרחבים בתקשורת:

ראשית, אצביע על הבעיות בפרשה בשלב הראשוני - עד לפנייתי למערכת:

1. העמדת הסיפור האנושי למול הבירוקרטיה: פעמים רבות מדי הסיפור העיתונאי מתמקד בסיפור האנושי הקשה, תוך המעטת החשיבות במערך בירוקרטי תקין. למרות שבשכל אנו מבינים את חשיבות התקינות הבירוקרטית, אנו נוטים לזלזל בה. עובדה זו נכונה פי כמה וכמה כאשר למול הבירוקרטיה עומד מקרה אנושי שליבנו יוצא אליו. מקרים כאלו אנו רואים לרוב ומאוד קשה לעיתים להגדיר אותן משפטית ככאלו שחצו את הקו מהבחינה האתי. אציין מקרה קיצון שכזה בו טיפלתי בעבר באחד מרשתות הרדיו (לא פורסם בבלוג, הטיפול היה למול נציב תלונות ברשות השידור). במקרה זה, לאחר הצגת הסיפור האנושי כלשהו הועלתה לשידור לצורך מתן התגובה פקידה מאחד ממשרדי הממשלה, לאחר שהשדרנית הכתירה אותה בתואר המכובד "גברת בירוקרטיה".
2. בכתבות השונות ניתן לראות פסקאות שלמות שהינן העתק-הדבק מכתבות קודמות בפרשה. באמצעות שיטה זו ניתן לייצר לכאורה "כתבות עומק" המכילות טקסט ומידע רב, אך המידע לא תמיד עדכני עדיין. במקרה דנן, בכתבות מאוחרות הובאו טענות ומידעים שכבר נסתרו על ידי נקש עצמה בבית המשפט. בעבר כבר התייחסתי לבעייה זו מספר פעמים, ראו למשל בפוסט "מה שיכול להסתתר מאחורי תמונה תמימה" 
3. אי הצגת הסיפור השלם: בפרשיית גלית נקש בחרו Ynet שלא לפרסם עובדות מהותיות. בראש ובראשונה כמובן העובדה שלא פורסמו תוצאות בדיקת הרקמות, אך לא רק. חלק אחר מהעובדות פורסמו רק לפעמים, כאשר הן שירתו את הקו של הכתבה - ואדגים: גלית נקש הצהירה בבית המשפט כי במידה ובדיקת הרקמות לא תאשר את היותה אם התינוקת הרי שהיא מסכימה לגירוש הילדה ללא הליך נוסף. עובדה זו סוקרה בהרחבה לפני ביצוע הבדיקה, כאשר אמירה בוטחת שכזו מוסיפה נופך אמינות לטענתה. לאחר שהגיעו תוצאות הבדיקה, כאשר נקש כבר לא עמדה מאחורי אמירתה זו - טענתה זו כבר לא סוקרה - ואף הושמטה מקטעי ההעתק הדבק שנעשו - זאת למרות שהערך העיתונאי של אמירה זו גדל לאין ערוך בהשוואה לתחילת הפרשה - כאשר נקש מסרבת לבצע את התחייבותה בפני בית המשפט.
4. ה"מייל האדום": מערכות התקשורת, מתוך מאמץ לקבל סיפורים, מבקשים מהציבור לפנות אליהם במה שנקרא Ynet , "המייל האדום". הבעייתיות במוצר זה היא שהמערכות מקבלות סיפור מעובד חד צדדית ובצורה מוטה. יש צורך בכח רצון אדיר לקבל כתבה מעובדת ולעצור את פירסומה עד לבדיקת העובדות המלאות, כח רצון שלמערכות התקשורת אין אינטרס לפתח. מקרה שכזה כבר סיקרתי בפוסט "הכתבת של גלובס בלבלה אפילו את העורך!" - מקרה בו הסיפור המעובד על ידי הפונה (והכתב התורן) הצליח לגרום לעורך לתת לכתבה כותרת שגוייה.

שנית, הטיפול של המערכת לאחר תלונתי:

הכשלים שצויינו לעיל הינם כשלים שבעיקרם נובעים מעבודה לא מקצועית/רדיפה אחרי תפוקה עיתונאית. בעיות שכאלו אמורות להיפתר במקרים בהן הם מתגלות, לפחות בדיעבד - אך לא כך קורה.

הכתבות פורסמו באוגוסט 2017 - נכון לכתיבת שורות אלו, הכתבות טרם הורדו מהאתר/תוקנו.

פניותיי למערכת כלל לא נענו.

תגובת המערכת, שניתנה למועצת העיתונות על ידי עו"ד - הייתה מופרכת. הטענה לחיסיון התעלמה מכך שהם עצמם פירסמו את הפרשה.

את אי המענה לפניותיי הסבירו בטענת החיסיון - כאשר גם לטענתם יכלו לענות לי ולו בצורה לקונית כי "אין בידם לענות לגופם של דברים עקב חיסיון".

לדיון עצמו הם לא טרחו לשלוח נציג מכיוון ש"אנו בטוחים שתדחו את התלונה המופרכת גם ללא נציג מטעמנו", כפי שאמרו לחבר בית הדין. כל בר דעת - ובוודאי עוה"ד של Ynet שכתב כך מבין שלדיון משפטי מגיעים גם כאשר בטוחים בתוצאה. 

למעשה - מכיוון שתלונתי צלחה מספר בדיקות טרם הגעתה לבית הדין - עצם קיום הדיון מצביע על התיכנות של הכרעה לטובתי, ולכן תגובת Ynet אינה מעידה על ביטחונם בתוצאה, תגובתם מעידה על זלזולם בהליך.

זה המקום לציין לשבח את הכרעת בית בית הדין. בית הדין הכריע כי על Ynet לפרסם כתבת תיקון בנוסח שנקבע - ויחד עם החלטה זו נכתב כי "...היה ו-Ynet יבחרו שלא לפעול כפי הנחיתנו אנו מורים לכלל החברים במועצת העיתונות לפרסם את הכתבה האמורה...".

זוהי שיטה מעניינת לגרום לYnet  לקיים את הכרעת הדין - מעניין האם היא תצלח.

החלטת מועצת העיתונות בעניין פרשת גלית נקש

באוגוסט-ספטמבר פרסמתי מספר פוסטים בעניין הדיווח של YNET בפרשת גלית נקש (קישור לפוסט הראשון בעניין).

כפי שפירסמתי פה, בעקבות אי קבלת תגובה מ-YNET הגשתי קובלנה למועצת העיתונות, וכעת אני שמח לדווח על פסק הדין של בית הדין לאתיקה, שקיבל את טענותיי.

לקריאת פסק הדין המלא יש לגלול לתחתית העמוד

תקציר פסק הדין:

• בית הדין קיבל את טענותיי והכריע כי הכתבות הביאו לקורא "חלקי אמיתות אשר מביאים בכללם לפרסום שאינו מדויק, מטעה ומסלף", בניגוד לתקנון האתיקה.
• בית הדין דחה את טענת YNET בדבר חיסיון לכאורה שמנע מהם לפרסם את העובדות שלא פורסמו. בתי הדין קיבל את טענתי כי מלכתחילה לא היה חיסיון, אומנם "ייתכן ויש בסיס לטענת YNET כי ביום הפרסום... סברו כי פרטי הדיון חסויים", אך טענה זו רלוונטית רק לפרסומים הראשונים. 
• בית הדין קבע כי YNET הפרו את החיסיון (כפי שנטען על ידי YNET) בעצם פרסום הפרטים שכן פורסמו (בפרסומים הראשונים). למעשה, YNET הורשעו בסעיף זה על סמך תגובתם שלהם, תגובה בה טענו לחיסיון - סעיף זה לא נכלל בתלונה שלי.
• בית הדין קבע נחרצות כי "אם סבר YNET כי ההחלטה חסויה - אסור היה לו לדווח אודותיה. משעה שבחר לדווח אודותיה חרף החיסיון  - מוטלת עליו החובה לוודא כי הדיווח מדוייק" (ההדגשה במקור)
• בית הדין פסק כי המדובר בעבירה הנמצאת ברף הנמוך של עבירות אתיות, ועל כן ראויה לענישה ברף תואם. YNET ננזפו, והוכרע כי יפרסמו למשך יום בעמוד הראשי נוסח שנקבע, המפרט את החלחטת בית הדין (ניתן לקרוא את הנוסח בקובץ המצורף).
• לסיום, בית הדין התייחס לעובדה כי YNET בחרו שלא להתייצב לדיון וכתב בין היתר כי "התייצבות זו תשקף את הכבוד אשר רוכש גוף התקשורת או הכתב לחובות האתיות המוטלות על ציבור העיתונאים...". אני אוסיף ואומר שאי התייצבות מלמדת על חוסר הכבוד לחובות האתיות.

בהמשך אתייחס לפרשה במובנה הרחב יותר - אעמוד על הבעיות הקיימות בתקשורת כפי שבאות לידי ביטוי במקרה זה, ומדוע זה מקרה "לדוגמא", למרות שהעבירה האתית הינה ברף הנמוך בלבד.

כעת, נחכה לראות האם YNET יקיימו את פסק הדין.

ניתוח משפטי מזעזע באתר מידה

תחת הכותרת  "רכוש פרטי בן 170 שנה? הצחקתם את ממשלת צרפת" (קישור) מתאר מיכאל דבורין כיצד ממשלת צרפת מחרימה בכח כתבי יד מקוריים של אחד מגדולי סופרי צרפת, להלן vאמלוק:
הסופר הידוע פרנסואה רנה דה־שאטובריאן הפקיד את כתב היד של זכורונותיו בידי נוטריון, ונפטר כעבור שנה.
לאחר כ-170 שנה צאצא הנוטריון, שהוא בעל המשרד כיום, מחליט שנמאס לו לשמור כתבי יד ללא דורש, ומבקש למכור את כתב היד - המוערך בשווי של כחצי מיליון דולר - במכירה פומבית.
התביעה הצרפתית מתערבת, בית המשפט מונע את המכירה ומחייב
את הנוטריון בהוצאות משפט.
קראו את כותרת המשנה של הכתבה - ממש לקרוא ולא להאמין - הכיצד אחת הדמוקרטיות הראשונות בעולם נוהגת כך?!
כיצד ייתכן שממשלת צרפת אינה מכבדת את זכות הקניין הקיימת בידי המוכר מזה 170 שנה?

כמובן שזה ממש "לא להאמין", ואכן לא האמנתי.
מקריאה בין השורות, תוך הסתייעות בכתבה בעניין שפורסמה בBBC (קישור), אתאר את אותו הסיפור במילים שונות.

לפני כ-170 שנה הפקיד הסופר הידוע את כתב היד בנאמנות שנשמרה לאורך השנים. לאחרונה - לאור סיסכוך ירושה בין יורשי הסופר ולאור הערכת השווי הגדולה של כתבי היד החליט הנוטריון - שאשתו משתייכת לאחד הענפים של יורשי הסופר - למכור את כתב היד על דעת עצמו, תוך נישול שאר חלקי המשפחה מרכושם.
המוכר ניסה להצדיק החלטתו בכך שהרכוש הינו "רכוש נטוש", למרות שזהות הטוענים לירושה ידועה.
רק ברגע האחרון, לאור התערבות מערכת החוק הצרפתית, נמנעה המכירה שהייתה מותירה את הטוענים לירושה בחוסר כל - זאת עד לקבלת החלטה בדבר זהות היורש החוקי.

אזקק את הבעיות העובדתיות בכתבה (מעבר להטייה):

1. בעוד לפי הכתבה/כותתר משמע כי כתבי היד הינם הרכוש הפרטי של הנוטריון מזה 170 שנה - אין חולק כי זה לא נכון. לפי הירושה והנטישה לכאורה של הרכוש, זה היה של הסופר.
2. הכתבה משתמשת המונח "החרמה בכח" - הרכוש לא הוחרם-הולאם. הוא  פשוט מחכה להחלטה שיפוטית שתכריע לידי אילו ידיים פרטיות הוא יגיע - לאיזה יורש הוא יגיע.

למערכת מידה, אסיים בציטוט מתוך כתביו של הסופר, פרנסואה רנה דה שאטובריאן: "מי שמפחד להביע חרטה אינו קוטף כל פרי משגיאותיו" (מתוך ויקיציטוט).