יום שבת, 14 ביוני 2014

על ספרות ואקטואליה, על אמת ושקר, ועל מה שבינהם

אודה ולא אבוש - אני לא מהקוראים הקבועים של מדורי ביקורת הספרות בעיתונים השונים. זו אולי הסיבה שהשם אורין מוריס לא אמר לי הרבה עת ראיתי מאמר מפרי עטו באתר "הארץ" (קישור, קישור להורדה). מאמרו - ספק מאמר ספק שירה - חושף טפח ומכסה טפחיים מפרשה שאסורה בפרסום הנוגעת לאי פרסומו של ספר הפוגע בפרטיותה של אי-מישהי-שאסור-לספר-מיהי. 
כך ללא כל הסבר שהוא (שהרי הכול אסור לפרסום), אנו למדים כי בית המשפט כתב פסק דין "מגוחך". בעצם לא. אין המדובר על "בית המשפט", כי אם על "השופט סולברג" בלבד, אותו האחד שנאמן מינה על מנת להיות שופרו. שכחתם זאת? אל דאגה, מבקר הספרות דאג לצרף לשמו של השופט קישור למאמר הביקורת המקורי כנגדו, עוד טרם מינויו (קשור לכתבה? לא, אז מה?). 
מסתבר שתזכורות הן דבר נחוץ למחבר - שכן הוא "אלוף" בשכחה. כך שכח לציין כי השופט סולברג היה רק אחד משופטים רבים שחתמו על החלטה זו - יחד עם שני שופטי עליון, ושופטת מחוזי נוספת. אלו, נזכיר, רק הסכימו להחלטת הוצאת הספרים שהתקבלה עוד בטרם החל הליך משפטי כלשהו, לאור פניית הנפגעת אליה עוד בשנת 2009 - האם גם הוצאת הספרים היא חלק מאותו "מעשה ניסים" "מגוחך"?
וכמובן - העובדות. האם בשביל לשכנע אותנו שסולברג מגחיך עצמו לדעת ראוי להשמיט פרטים עובדתיים?
מבלי לספר את שאסור (אגב, 3 דקות חיפוש בגוגל סיפקו לי את הפרטים המלאים) - ניתן לספר כי המתלוננת היתה בת זוגתו של המחבר, וכי הספר עוסק בחייהם המשותפים - תוך חשיפת פרטים אינטימים - בינהם תיאורים מחיי המין של המתלוננת ועוד. האם זה לא, למצער, חלק מהסיפור?
אז נכון, איני יודע "כיצד לזמן את מרכבות לאיוס אל אדיפוס", אך אני יודע כיצד צריך לספר סיפור. סבורני שהן לאיוס והן אדיפוס לא היו רוצים ששמם יוזכר דווקא בכתבה שכזו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה