לאור מה שכתבתי בפוסט הקודם החלטתי לפנות למועצת העיתונות בישראל.
מועצה זו הינה גוף פרטי שניסח תקנון אתי לאנשי התקשורת, תקנון שעיתון הארץ החליט להכפיף את עצמו אליו.
למועצה אתר אינטרנט מושקע, תקנון פעולה, ועדות ומליאות ואף בית דין הדן בחריגות לכאורה על תקנון האתיקה.
ישבתי וטרחתי ומילאתי את טופס התלונה היעודי של המועצה, שהרי התקנון לא מאפשר להם לקבל תלונה ללא הסמליל (לוגו) וסדר הסעיפים שלהם, ושלחתי את התלונה. מהר מאוד קיבלתי תגובה מנומקת היטב שלא יוכלו לדון בתלונתי מכיוון שלא ציינתי בפירוש באילו סעיפים בתקנון הכתבה חטאה. שהרי מי הם שידעו מה כתוב בתקנון...
אז פירטתי. לבסוף, נענתי כי המשנה ליועצת המשפטית של המועצה בדק את תלונתי והגיע למסקנה הבאה: "המשנה מצא לאחר קריאת הכתבה כי אין בה את אשר בגינו התלוננת; לעירייה ניתנה אפשרות לתגובה מפורטת, אשר נוצלה עד תום", ותלונתי נגנזה.
כפי שהסברתי למשנה בערעור שהגשתי, אין בנימוקו כל קשר לתלונתי. בתלונתי המקורית פירטתי שישה סעיפים שונים מתקנון האתיקה עליהם פסחה הכתבה - סעיפים שעניינם הוגנות, אי הטעייה וסיקור הוגן של תהליך משפטי. אף לא אחד מהסעיפים שציינתי בפירוש, כפי שהתבקשתי, התייחס לזכות לתגובה הוגנת. הערעור נידון בפני היועצת המשפטית עצמה, ולהלן תגובתה:
"היועצת מצאה כי הכתבה לא הייתה מטעה, ולא הייתה בה הפרה של הדרישה לפרסום הוגן. מעבר לכך, נאמר בידיעה כי הרוכל לא ירצה את מלוא תקופת המאסר גם אם לא ישלם את חובו".
תלונתי נגנזה סופית.
אותי זה מרתק. הרי ברור לכל קורא כי הכתבה מטעה. אפילו אם ניתפס לדוגמא הקטנה והבודדת אליה התייחסה היועצת המשפטית בתשובתה. המשפט מתוך הכתבה כי "קרוב לוודאי שסבאח, תושב עיסוויה שבמזרח ירושלים, לא ירצה את כל שנות המאסר שנקצבו לו והוא ישוחרר תמורת הסדר תשלום כלשהו" מטעה, שהרי סבאח לא ירצה את כל שנות המאסר שלו גם ללא כל הסדר תשלום כלשהו.
ובכל זאת - שני עורכי דין מחליטים לקבוע כי הכתבה הוגנת. הראשון בטיעון שאינו ממין הטענה, והשנייה תוך הישענות מוטעית במשפט בודד, שאינה סבירה.
עכשיו, הרבה יותר חשוב מכתבה מסויימת המסקרת בצורה מעוותת סיפור מסויים -מעניינת כאן השאלה מה הסיפור של מועצת העיתונות בישראל. האופציה הנוחה היא לטעון "שמאלנים מסריחים, תמיד יצדיקו את עיתון הארץ" - אבל בדרך כלל האופציה הנוחה לא נכונה.
אני מציע כי מועצת העיתונות מבינה שאין בידיה באמת אפשרות לסנקציות כואבות כנגד עיתונאים סוררים, ולכן מעדיפה "לזכות" אותם, כדי שלא תיצטרך להיכשל בהענשתם.
הנה לכם עוד פרט קטן שהיה טריגר מבחינתי לפתוח את הבלוג.
מועצה זו הינה גוף פרטי שניסח תקנון אתי לאנשי התקשורת, תקנון שעיתון הארץ החליט להכפיף את עצמו אליו.
למועצה אתר אינטרנט מושקע, תקנון פעולה, ועדות ומליאות ואף בית דין הדן בחריגות לכאורה על תקנון האתיקה.
ישבתי וטרחתי ומילאתי את טופס התלונה היעודי של המועצה, שהרי התקנון לא מאפשר להם לקבל תלונה ללא הסמליל (לוגו) וסדר הסעיפים שלהם, ושלחתי את התלונה. מהר מאוד קיבלתי תגובה מנומקת היטב שלא יוכלו לדון בתלונתי מכיוון שלא ציינתי בפירוש באילו סעיפים בתקנון הכתבה חטאה. שהרי מי הם שידעו מה כתוב בתקנון...
אז פירטתי. לבסוף, נענתי כי המשנה ליועצת המשפטית של המועצה בדק את תלונתי והגיע למסקנה הבאה: "המשנה מצא לאחר קריאת הכתבה כי אין בה את אשר בגינו התלוננת; לעירייה ניתנה אפשרות לתגובה מפורטת, אשר נוצלה עד תום", ותלונתי נגנזה.
כפי שהסברתי למשנה בערעור שהגשתי, אין בנימוקו כל קשר לתלונתי. בתלונתי המקורית פירטתי שישה סעיפים שונים מתקנון האתיקה עליהם פסחה הכתבה - סעיפים שעניינם הוגנות, אי הטעייה וסיקור הוגן של תהליך משפטי. אף לא אחד מהסעיפים שציינתי בפירוש, כפי שהתבקשתי, התייחס לזכות לתגובה הוגנת. הערעור נידון בפני היועצת המשפטית עצמה, ולהלן תגובתה:
"היועצת מצאה כי הכתבה לא הייתה מטעה, ולא הייתה בה הפרה של הדרישה לפרסום הוגן. מעבר לכך, נאמר בידיעה כי הרוכל לא ירצה את מלוא תקופת המאסר גם אם לא ישלם את חובו".
תלונתי נגנזה סופית.
אותי זה מרתק. הרי ברור לכל קורא כי הכתבה מטעה. אפילו אם ניתפס לדוגמא הקטנה והבודדת אליה התייחסה היועצת המשפטית בתשובתה. המשפט מתוך הכתבה כי "קרוב לוודאי שסבאח, תושב עיסוויה שבמזרח ירושלים, לא ירצה את כל שנות המאסר שנקצבו לו והוא ישוחרר תמורת הסדר תשלום כלשהו" מטעה, שהרי סבאח לא ירצה את כל שנות המאסר שלו גם ללא כל הסדר תשלום כלשהו.
ובכל זאת - שני עורכי דין מחליטים לקבוע כי הכתבה הוגנת. הראשון בטיעון שאינו ממין הטענה, והשנייה תוך הישענות מוטעית במשפט בודד, שאינה סבירה.
עכשיו, הרבה יותר חשוב מכתבה מסויימת המסקרת בצורה מעוותת סיפור מסויים -מעניינת כאן השאלה מה הסיפור של מועצת העיתונות בישראל. האופציה הנוחה היא לטעון "שמאלנים מסריחים, תמיד יצדיקו את עיתון הארץ" - אבל בדרך כלל האופציה הנוחה לא נכונה.
אני מציע כי מועצת העיתונות מבינה שאין בידיה באמת אפשרות לסנקציות כואבות כנגד עיתונאים סוררים, ולכן מעדיפה "לזכות" אותם, כדי שלא תיצטרך להיכשל בהענשתם.
הנה לכם עוד פרט קטן שהיה טריגר מבחינתי לפתוח את הבלוג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה