ניתוח משפטי מזעזע באתר מידה

תחת הכותרת  "רכוש פרטי בן 170 שנה? הצחקתם את ממשלת צרפת" (קישור) מתאר מיכאל דבורין כיצד ממשלת צרפת מחרימה בכח כתבי יד מקוריים של אחד מגדולי סופרי צרפת, להלן vאמלוק:
הסופר הידוע פרנסואה רנה דה־שאטובריאן הפקיד את כתב היד של זכורונותיו בידי נוטריון, ונפטר כעבור שנה.
לאחר כ-170 שנה צאצא הנוטריון, שהוא בעל המשרד כיום, מחליט שנמאס לו לשמור כתבי יד ללא דורש, ומבקש למכור את כתב היד - המוערך בשווי של כחצי מיליון דולר - במכירה פומבית.
התביעה הצרפתית מתערבת, בית המשפט מונע את המכירה ומחייב
את הנוטריון בהוצאות משפט.
קראו את כותרת המשנה של הכתבה - ממש לקרוא ולא להאמין - הכיצד אחת הדמוקרטיות הראשונות בעולם נוהגת כך?!
כיצד ייתכן שממשלת צרפת אינה מכבדת את זכות הקניין הקיימת בידי המוכר מזה 170 שנה?

כמובן שזה ממש "לא להאמין", ואכן לא האמנתי.
מקריאה בין השורות, תוך הסתייעות בכתבה בעניין שפורסמה בBBC (קישור), אתאר את אותו הסיפור במילים שונות.

לפני כ-170 שנה הפקיד הסופר הידוע את כתב היד בנאמנות שנשמרה לאורך השנים. לאחרונה - לאור סיסכוך ירושה בין יורשי הסופר ולאור הערכת השווי הגדולה של כתבי היד החליט הנוטריון - שאשתו משתייכת לאחד הענפים של יורשי הסופר - למכור את כתב היד על דעת עצמו, תוך נישול שאר חלקי המשפחה מרכושם.
המוכר ניסה להצדיק החלטתו בכך שהרכוש הינו "רכוש נטוש", למרות שזהות הטוענים לירושה ידועה.
רק ברגע האחרון, לאור התערבות מערכת החוק הצרפתית, נמנעה המכירה שהייתה מותירה את הטוענים לירושה בחוסר כל - זאת עד לקבלת החלטה בדבר זהות היורש החוקי.

אזקק את הבעיות העובדתיות בכתבה (מעבר להטייה):

1. בעוד לפי הכתבה/כותתר משמע כי כתבי היד הינם הרכוש הפרטי של הנוטריון מזה 170 שנה - אין חולק כי זה לא נכון. לפי הירושה והנטישה לכאורה של הרכוש, זה היה של הסופר.
2. הכתבה משתמשת המונח "החרמה בכח" - הרכוש לא הוחרם-הולאם. הוא  פשוט מחכה להחלטה שיפוטית שתכריע לידי אילו ידיים פרטיות הוא יגיע - לאיזה יורש הוא יגיע.

למערכת מידה, אסיים בציטוט מתוך כתביו של הסופר, פרנסואה רנה דה שאטובריאן: "מי שמפחד להביע חרטה אינו קוטף כל פרי משגיאותיו" (מתוך ויקיציטוט).

על הדיון המשפטי שהיה אך לא התקיים

"ארגון קו לעובד הגיש בקשה לצו מניעה בבג"ץ - אך הנושא טרם נידון בבית המשפט" 

השורה שצוטטה לעיל מתוך כותרת המשנה של הכתבה הזו הינה לב הכתבה.

הכתבה מתארת את החוק החדש המחייב מעסיקי מסתננים להפריש לקרן מיוחדת כספים - חלקם על חשבון המעסיק וחלקם על חשבון המסתנן. כספים אלו יועברו לידי העובד רק בעת עזיבתו את הארץ.

הכתבה מציגה את צדדיו השונים של העניין - גם את הכעס של המסעדן שמתנגד לכך שהוא יפריש, וגם את כאבו של ג'מאל, "מבקש מקלט" (למה בגרשיים? כי סטטיסטית כנראה שהוא לא באמת מבקש מקלט, ראו את הפוסט הזה), הכואב על כך שהמשכורת שלו נטו יורדת (למעשה: היא גדלה מכיוון שהוא יקבל גם את הפרשת המעסיק. אך זה רק בהינתן שיצא מהארץ). אובייקטיביות במיטבה.

אני אוסיף מה שלא כתוב בכתבה, שהחוק אינו חדש, ולמעשה הוא נחקק כבר בשנת 2014 - "החוק למניעת הסתננות ולהבטחת יציאתם של מסתננים מישראל (תיקוני חקיקה והוראות שעה) התשע"ה-2014.

כאמור - מה שהתחדש בכתבה הזו זו העובדה שיש זה מכבר תביעה בבג"ץ, אך היא "טרם נדונה".

ממש לסדום היינו ולעמורה דמינו - דוחים את הדיון המשפטי עד אין קץ, מהלך ש"תוצאתו הצפויה של ההסדר הרת גורל וקשה, באופן בלתי־ נתפש ממש" (כלומר: העובד יקבל את כספו רק כאשר בג"ץ יכריע בתיק, והיה ובג"ץ בכלל יחליט לבטל את החוק).

האומנם?

חיפוש מהיר בגוגל הביא אותי לדף הזה, באתר האגודה לזכויות האזרח, וכך מסתבר לי:

• קודם כל - קרדיטים. התביעה הוגשה על ידי שלל עמותות - האגודה לזכויות האזרח, א.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים, המוקד לפליטים ולמהגרים, , 12 .ARDC – מרכז לקידום פליטים אפריקאים, רופאים לזכויות אדם – ישראל וגם, בין היתר, קו לעובד - אלו בנוסף למסתננים הפרטיים העותרים. לכולם מגיע הקרדיט.
• העתירה הוגשה בתאריך 13.3.2017. כחודש וחצי לפני כניסתו לתוקף - למרות שהעניין היה ידוע כבר קרוב ל-3 שנים. האם התובעים הנכבדים ציפו שהדיון המשפטי יתקיים בלא שתוגש תביעה? 
• האם לחכות חודש וחצי לדיון זה הרבה? כדי לענות על זה אפנה את קוראי הנאמנים לדו"ח של עמותת רגבים שבמקורו נועד להשוואת הליכי המשפט בתביעות דומות משני צידי המפה הפוליטית. אני מקשר אותו לענייננו, שכן מצויין שם שזמני ההמתנה לדיון ראשון נעים בין 250 ל-369 יום - קישור. ובקו לעובד קיוו לדיון תוך חודש וחצי?!
• התעניינתי בתגובות הנתבעים (הממשלה והכנסת) לבקשה למתן צו ביניים המופיעים באתר האגודה לזכויות האזרח. מסתבר שכבר בשנת 2014 - יום למחרת פרסום החוק ברשומות - התובעים הנוכחיים תקפו את החוק בבג"ץ, אך לא תקפו את עניין ההפקדה לפיקדון. את תקיפת הסעיף הזה הם השאירו לעת כניסת החוק לתוקף. האם זהו תום לב? כך מצפים לדיון בזמן?
• למרות האמור, בג"ץ דווקא כן הספיק לחוות את דעתו בעניין, למרות הזמן הקצר שהתובעים השאירו בידו, ולמרות בכתבה נאמר "שהנושא טרם נידון". כבוד השופטת אסתר חיות החליטה בתאריך 19.4.2017 לדחות את בקשת התובעים לצו מניעה.

אז לסיכום:

החוק נידון בבג"ץ כבר בשנת 2014.

רק בימים אלו הגישו העתורים משנת 2014 עוד עתירה - ממש בדקה ה-90. למרות זאת - בג"ץ כבר דן בבקשה לצו מניעה. כך גם ידון בתיק לעניינו בהתאם ליומן בית המשפט. אגב: הדיון יתקיים תוך שהכנסת בתשובתה מצהירה כי "אינה מתנגדת לבקשת העותרים לקביעת מועד מוקדם לדיון בעתירה".

פרק הזמן שחלף מאז הוגשה העתירה החדשה הינו קצר ביותר - ומהשוואה לתיקים אחרים הינו רחוק מפרק הזמן הרגיל עד לקיום דיון בעניין, כך שאין זה מפתיע שטרם התקיים דיון לגופה של עתירה (להוציא את ההחלטה בדבר אי מתן צו ביניים)

אז מה מחדשת הכתבה? שמישהו בקו לעובד מישהו שמכיר בTheMarker שחיפש כתבה לעמוד ריק. הלך לו.

מעללי השרה איילת שקד - חוק שכירות הוגנת

מצורף צילום מסך של כתבה שכולה מסבירה כיצד השרה איילית שקד מורחת את חקיקתו של חוק שכירות הוגנת של "מובילי החוק ח"כ רועי פולקמן וח"כ סתיו שפיר" (קישור).

אז מה יש לנו בכתבה? למעשה, אין שום דבר שמקשר בין דחיית החוק ובין השרה שקד.
אז נכון - הכתבה מציינת כי "כמובן שבאופן רשמי שקד לא אחראית לדחיות האחרונות", אבל לכתבת יש "תחושה קשה ... שיש כאן יד מכוונת", וברור שהיא יודעת מיהי היד.

אתעכב קצת יותר לעומק על אחת מהטיעונים היותר רציניים בכתבה, כדוגמא:

"לדעת רבים, הבחירה למקם מראש את דיוני החוק בוועדת חוקה ומשפט לא היתה הדבר המתבקש ונעשתה בגלל היות הועדה בידיו של חבר מפלגתה סלומינסקי, שלמרות שמאז השעה את עצמו עדיין מעורב מאחורי הקלעים."

הבנתם? לדעת רבים-עלומים הדיון היה צריך להיות בוועדת הכלכלה, שבשליטת איתן כבל, מהמחנה הציוני. נזרום עם זה. אז סלומינסקי החליט מאחורי הקלעים (אנחנו הרי זורמים כרגע...) להעביר אליו את הדיון. איך זה מתקשר לפעילות של שקד? למה לא להאשים דווקא את סלומיאנסקי, או את אורי אריאל (או כל ח"כ אחר מהבית היהודי), בחוסר אכפתיות לשני מיליון אנשים? לא ברור.

אבל זו באמת התקטננות - בא ניגש לעובדות.

הצעת החוק (למעשה מדובר על מספר הצעות שאוחדו, ולא רק זו של סתיו שפיר ורועי פוקלמן - אבל שוב, לא נתקטנן על קרדיטים הוגנים) אושרה בקריאה ראשונה בתאריך 8.7.2016, והועברה לוועדת... הכלכלה - קישור.

בתאריך 25.7.2016 נערכה ישיבה בועדת חוקה חוק ומשפט, בה נתבקשו המשתתפים להעביר את הדיון בהצעת החוק לשם. בדיון נכחו בין היתר איתן כבל וחה"כ רועי פולקמן. בדיון מסתבר שאיתן כבל בכלל בעד ההעברה, וכך גם פוקלמן. אומנם בפרוטוקול לא מצויינים שמית את המצביעים בעד ונגד - אך היה ח"כ אחד שביקש במפורש "נא לרשום בפרוטוקול שהצבעתי בעד. מנהלת הוועדה, הייתי בעד". זו לא הייתה שקד שכלל לא נכחה בדיון. זו גם לא היתה חה"כ שולי מועלם - נציגת הבית היהודי היחידה בישיבה.
המדובר דווקא על יואל חסון, חברה למפלגה של סתיו שפיר.

אז ייתכן וגורמים עלומים חשבו שועדת חוק חוקה ומשפט אינה המקום הטבעי לחוק - אך יוזם החוק, ראש ועדת הכלכלה וחבר מפלגתה של סתיו שפיר חשבו שכן. איך ניתן להאשים את שקד/סלומינסקי בכך?

או בכלל - איך ניתן להאשים בכותרת את שקד, אף שלאורך כל הכתבה לא מוזכר אקט אחד בו היא נקטה כנגד החוק, מלבד הבעת עמדתה השוללת את החוק?
אגב - גם התנגדות זו הייתה לפני שנתיים, בגרסתה הראשונית כפי שהוצגה על ידי סתיו שפיר, השונה מאוד מאוד מזו הקיימת כיום.

השאלות קשות, התשובות פחות. המאמר נכתב על ידי שיר נוסצקי, שפרצה למודעות הציבורית ב"מחאה החברתית", יחד עם סתיו שפיר - מאז הן הולכות יד ביד.
לכן שפיר מקבלת את הקרדיט על הצעות החוק - למרות שהצעתה היא רק אחת מתוך 5 הצעות שמוזגו, ולכן שקד - האנטי-תזה החברתית של שפיר מקבלת את הריקושטים, למרות שעובדתית - אין כאן באמת קייס. חבל.
האם אין כאן מקום לגילוי נאות בדבר הקשר האישי בין השניים?

העובדות האמיתיות מול אלו שלא

לפני מספר חודשים כתבתי פוסט בו ציינתי שתי דוגמאות לפירסומים המתארים לכאורה עובדות, שאין בהן כל עובדה התומכת בכותרת של הידיעה ("האם פירסום צריך להישען על עובדות", קישור).

אחת הדוגמאות הייתה דיווח על דחיית פתיחת הרכבת המהירה בקו ירושלים-ת"א.

הכתבה דאז תיארה בעיות והסיקה עובדתית-חד-משעית כי הפתיחה תידחה בחצי שנה, על אף תגבותה הרשמית של הנהלת הרכבת כי "למִנהלת הפרויקט יש פתרונות וחלופות למהמורות אלה, לפיכך רכבת ישראל דבקה בלו"ז המתוכנן להפעלת הקו המהיר"

והנה (גלובס, קישור), אנחנו מדווחים בימים אלו כי רכבת ישראל אכן מקדמת פיתרונות אחרים.
מסקנה: כשקוראים כתבה - קראו עובדות ותגובות.

נ.ב: אני לא יודע מתי באמת יפתח הקו - אבל אני יודע שהתגובה של הרכבת לא קיבלה את הביטוי המלא בשאלת מועד פתיחת הקו, כפי שבאה לידי ביטוי בכתבה.

אז למה סודה משווקת בארץ בבקבוק של 250 מ"ל?

(הארץ, קישור)

כמי שמחבב כתבות איזוטריות - קראתי את הכתבה עד הסוף (אפילו אין צורך לשלם על הקריאה!), ולכשהגעתי לשורה האחרונה הבנתי שבעצם הכתבה היא, איך נאמר... אני לא ממש מבין מה היא רוצה. להלן כמה אפשרויות להבין אותה:

1. עורך העיתון, לפי בחירתו בכותרת, הבין כך: סודה נמכרת בארץ בנפח של 250 מ"ל - וזו מידה יחודית לעומת ה330 מ"ל הרגיל של שאר סוגי המשקים. ועל כך, להבנתו, תוהה הכתבה. מקריאת הכתבה עצמה לא ראיתי כי זאת כוונת הכתבת - מה גם שמשתמע מהכתבה כי בקבוק 250 מ"ל הינו באמת הנפח הנפוץ בעולם (גם אם לאו דווקא היחיד), כך שלא זה מה שהפריע לכתבת. זו דוגמא נוספת לכתבה המפילה בפח אפילו את העורך, אזכיר שסיקרתי מקרה כזה כבר בעבר, פה)
2. חלק מהטוקבקיסטים, שמחד זיהו שנמכרים פה בקבוקי 1.5 ליטר, אך מאידך רצו להצטרף למקהלת הקוטריות הכה ישראלית הסבירו כי הכתב מתייחס ל"בקבוקים אישיים", ובקטגורייה זו יש רק בקבוקים בנפח 250 מ"ל. גם הבנה זו "אינה תופסת מים" במבחן המציאות - מכיוון שבארץ יש סודה גם בנפחים  330 ו-500 מ"ל - כפי שמצויין בסוף הכתבה, בתגובתה של יפאורה.

אם נסכם את הכתבה - "קולה, תה קר ומיץ אשכוליות אפשר למצוא בשלל גדלים", כאשר ככל הידוע לי לכל סוג יש לרוב עד 3 נפחים שונים - פחית 330 מ"ל, בקבוק חצי ליטר ובקבוק 1.5 ליטר.

לעומת זאת, "סודה משווקת בבקבוק אחיד של 250 מ"ל" - כאשר לזה מצטרף הבקבוק של 1.5 הליטר ואריזות ה330 מ"ל וחצי הליטר של יפאורה, כמו גם של יבואנים מחו"ל המשווקים מרכולתם בארץ - כלומר, לפחות 4 גדלים שונים. כך שלמעשה, יש יותר מגוון דווקא בסודה.

ניסיתי לדקדק בלשון המאמר וכמדומני שהצלחתי להבין את שניסתה לכתוב ליודעי ח"ן: הפרט המבדיל בין האריזות שאינן 250 מ"ל בארץ ובחו"ל הינו סוג מיכל האצירה. בעוד שבחו"ל ניתן לרכוש בקבוקים גדולים מזכוכית, בארץ כל הבקבוקים שמעל 250 מ"ל עשויים מפחיות או בקבוקי פלסטיק. רמז להבנה זו ניתן לקרוא במשפט "...מ–1986 מתיר התקן שיווק במכל זכוכית גם בגדלים של 330 מ"ל ולמעלה מזה".

הבנה זו מסבירה את ההסבר הטכני המפורט על הסיבות ההיסטוריות שהובילו לשיווק הראשוני בזכוכית - אך העיקר חסר מן הספר (בעצם, העיקר חסר מן הכתבה) - מה יתרון לו לזכוכית על הפלסטיק?

אבל היי, הקלקתי על הכתבה, אז העיתון הצליח!

אותו האייטם, הכותרת הפוכה

לפני מספר ימים פירסם משרד התקשורת הודעה לציבור בדבר מספר שינויים שנעשו בתנאי הרישיון של מפעילות חברות הסלולר, ניתן לקרוא אותה כאן.
המדובר בשינויים מתחום הקשר בין בחברה ללקוח  -שינויים צרכניים. להלן צילום של שני ביקורםי שונים - האחד באתר מעריב און-ליין (קישור), השני מכלכליסט (קישור). הייתם מזהים שמדובר על אותו האייטם?

אז האם השינויים טובים או רעים לצרכן? תלוי איזה אתר חדשות הוא צורך.

לפי מעריב און ליין מדובר על שינויים שלטובת הצרכן.

בכלכליסט הכותרת מבליטה את החדשות הרעות לצרכן. בכותרת המשנה אומנם מתייחסים לכך שיש שינויים לטובת הצרכן - אך לא מובאת שם דוגמא ברורה. האם מישהו מצליח להבין את המשפט "...חיוב החברות בפרטי העסקה את התשלומים החד פעמיים"? גם מי שטורח וקורא יותר מהכותרת עצמה, לא מצליח להבין מה פה לטובת הצרכן.

ההבדל ניכר גם בכתבות עצמן - בעוד שבמעריב און ליין יש פירוט של הנקודות שלטובת הצרכן, כפי שפורטו בהודעה לתקשורת - הרי שבכלכליסט מציינים מתוך ההודעה רק את צמצום שעות פעילות המוקדים. אבל הם מצרפים כל מיני שינויים אחרים שלרעת הצרכן - שכלל לא צויינו בהודעה לתקשורת.
מישהו שם ביצע עבודת שטח רצינית על מנת למצוא שינויים בהם "משרד התקשורת בשירות חברת הסלולר".

דווקא YNET (קישור) פירסם ידיעה מפורטת והוגנת על האייטם. הוגנות האייטם לא מתבטאת רק בחוסר המגמתיות, אלא גם בפירוט הנרחב והקישור לסד זמנים לכניסת השינויים לתוקף. 

קצת על העתק-הדבק בדה-מרקר

אחד הכללים הראשונים שלמדתי בבית הספר היסודי במהלך לימודי החשבון, היה שלאחר פתרון תרגיל יש לבדוק האם התשובה נופלת במתחם המצופה, במתחם הסביר. 

למשל: אם פיתרון השאלה הינו שהמכונית נוסעת במהירות הקול, או שהמטוס טס במהירות חצי קמ"ש, כנראה שמשהו לא ממש נכון בפיתרון. יש לחפש את השגיאה.

את הבדיקה הזאת הפעלתי על הגרף שפורסם היום בדה מרקר, במסגרת סיקור דו"ח של חברת הייעוץ האסטרטגי הגרמנית רולנד ברגר, שהוגש באחרונה למינהלת לתחליפי דלקים במשרד ראש הממשלה (קישור).