אז למה סודה משווקת בארץ בבקבוק של 250 מ"ל?

(הארץ, קישור)

כמי שמחבב כתבות איזוטריות - קראתי את הכתבה עד הסוף (אפילו אין צורך לשלם על הקריאה!), ולכשהגעתי לשורה האחרונה הבנתי שבעצם הכתבה היא, איך נאמר... אני לא ממש מבין מה היא רוצה. להלן כמה אפשרויות להבין אותה:

1. עורך העיתון, לפי בחירתו בכותרת, הבין כך: סודה נמכרת בארץ בנפח של 250 מ"ל - וזו מידה יחודית לעומת ה330 מ"ל הרגיל של שאר סוגי המשקים. ועל כך, להבנתו, תוהה הכתבה. מקריאת הכתבה עצמה לא ראיתי כי זאת כוונת הכתבת - מה גם שמשתמע מהכתבה כי בקבוק 250 מ"ל הינו באמת הנפח הנפוץ בעולם (גם אם לאו דווקא היחיד), כך שלא זה מה שהפריע לכתבת. זו דוגמא נוספת לכתבה המפילה בפח אפילו את העורך, אזכיר שסיקרתי מקרה כזה כבר בעבר, פה)
2. חלק מהטוקבקיסטים, שמחד זיהו שנמכרים פה בקבוקי 1.5 ליטר, אך מאידך רצו להצטרף למקהלת הקוטריות הכה ישראלית הסבירו כי הכתב מתייחס ל"בקבוקים אישיים", ובקטגורייה זו יש רק בקבוקים בנפח 250 מ"ל. גם הבנה זו "אינה תופסת מים" במבחן המציאות - מכיוון שבארץ יש סודה גם בנפחים  330 ו-500 מ"ל - כפי שמצויין בסוף הכתבה, בתגובתה של יפאורה.

אם נסכם את הכתבה - "קולה, תה קר ומיץ אשכוליות אפשר למצוא בשלל גדלים", כאשר ככל הידוע לי לכל סוג יש לרוב עד 3 נפחים שונים - פחית 330 מ"ל, בקבוק חצי ליטר ובקבוק 1.5 ליטר.

לעומת זאת, "סודה משווקת בבקבוק אחיד של 250 מ"ל" - כאשר לזה מצטרף הבקבוק של 1.5 הליטר ואריזות ה330 מ"ל וחצי הליטר של יפאורה, כמו גם של יבואנים מחו"ל המשווקים מרכולתם בארץ - כלומר, לפחות 4 גדלים שונים. כך שלמעשה, יש יותר מגוון דווקא בסודה.

ניסיתי לדקדק בלשון המאמר וכמדומני שהצלחתי להבין את שניסתה לכתוב ליודעי ח"ן: הפרט המבדיל בין האריזות שאינן 250 מ"ל בארץ ובחו"ל הינו סוג מיכל האצירה. בעוד שבחו"ל ניתן לרכוש בקבוקים גדולים מזכוכית, בארץ כל הבקבוקים שמעל 250 מ"ל עשויים מפחיות או בקבוקי פלסטיק. רמז להבנה זו ניתן לקרוא במשפט "...מ–1986 מתיר התקן שיווק במכל זכוכית גם בגדלים של 330 מ"ל ולמעלה מזה".

הבנה זו מסבירה את ההסבר הטכני המפורט על הסיבות ההיסטוריות שהובילו לשיווק הראשוני בזכוכית - אך העיקר חסר מן הספר (בעצם, העיקר חסר מן הכתבה) - מה יתרון לו לזכוכית על הפלסטיק?

אבל היי, הקלקתי על הכתבה, אז העיתון הצליח!

על ספרות ואקטואליה, על אמת ושקר, ועל מה שבינהם

אודה ולא אבוש - אני לא מהקוראים הקבועים של מדורי ביקורת הספרות בעיתונים השונים. זו אולי הסיבה שהשם אורין מוריס לא אמר לי הרבה עת ראיתי מאמר מפרי עטו באתר "הארץ" (קישור, קישור להורדה). מאמרו - ספק מאמר ספק שירה - חושף טפח ומכסה טפחיים מפרשה שאסורה בפרסום הנוגעת לאי פרסומו של ספר הפוגע בפרטיותה של אי-מישהי-שאסור-לספר-מיהי. 

כך ללא כל הסבר שהוא (שהרי הכול אסור לפרסום), אנו למדים כי בית המשפט כתב פסק דין "מגוחך". בעצם לא. אין המדובר על "בית המשפט", כי אם על "השופט סולברג" בלבד, אותו האחד שנאמן מינה על מנת להיות שופרו. שכחתם זאת? אל דאגה, מבקר הספרות דאג לצרף לשמו של השופט קישור למאמר הביקורת המקורי כנגדו, עוד טרם מינויו (קשור לכתבה? לא, אז מה?). 

מסתבר שתזכורות הן דבר נחוץ למחבר - שכן הוא "אלוף" בשכחה. כך שכח לציין כי השופט סולברג היה רק אחד משופטים רבים שחתמו על החלטה זו - יחד עם שני שופטי עליון, ושופטת מחוזי נוספת. אלו, נזכיר, רק הסכימו להחלטת הוצאת הספרים שהתקבלה עוד בטרם החל הליך משפטי כלשהו, לאור פניית הנפגעת אליה עוד בשנת 2009 - האם גם הוצאת הספרים היא חלק מאותו "מעשה ניסים" "מגוחך"?

וכמובן - העובדות. האם בשביל לשכנע אותנו שסולברג מגחיך עצמו לדעת ראוי להשמיט פרטים עובדתיים?

מבלי לספר את שאסור (אגב, 3 דקות חיפוש בגוגל סיפקו לי את הפרטים המלאים) - ניתן לספר כי המתלוננת היתה בת זוגתו של המחבר, וכי הספר עוסק בחייהם המשותפים - תוך חשיפת פרטים אינטימים - בינהם תיאורים מחיי המין של המתלוננת ועוד. האם זה לא, למצער, חלק מהסיפור?

אז נכון, איני יודע "כיצד לזמן את מרכבות לאיוס אל אדיפוס", אך אני יודע כיצד צריך לספר סיפור. סבורני שהן לאיוס והן אדיפוס לא היו רוצים ששמם יוזכר דווקא בכתבה שכזו.

איפה שוכחים תינוקות ברכב?

יש לא מעט עיתונאים שמראש ברור לנו מה דעתם בענייני שמאל-ימין, בעיקר בגלל שהם מכניסים את דעתם לכל כתבה שהיא - גם כאשר היא לכאורה לא קשורה לעניין זה בכלל.
ככלל, אני משתדל שלא לזעוק על כל מאמר בו אחד מקבוצת לוי-חסון-לוינסון-הס (ואני מעריך ששכחתי כמה) מעיתון הארץ מחדש לנו כי הכיבוש אשם בכל.

אבל הפעם זה כבר חרג מגבולות הטעם הרע המותר.

אתמול שוב נשכח תינוק ברכב, הפעם בבית חגי. נשכח ומת.

איש מאיתנו (ולפי הסטטיסטיקה, בעיקר האבות) לא יכול להבטיח שלו עצמו זה לא יכל היה לקרות - ולצערנו מדובר על תופעה מוכרת מכל העולם, בארה"ב למשל - נהרגים מדי שנה כ-38 ילדים כתוצאה משכחתם ברכב (כאן).

אתמול כאמור, שוב נהרג ילד. בבית חגי. או בעצם - "בהתנחלות בית חגי", לפי כותרת הכתבה של חיים לוינסון (קישור, קובץ להורדה, אתר "הארץ").

אבל הכתבה היא לא רק כותרת - היא גם כתבה לא קצרה, המכילה סקירה היסטורית של מקרי המוות האחרונים - האחד "בהתנחלות דולב", ועוד אחד "בהתנחלות שילה" - לצורך ההגינות נציין שגם הוזכר מקרה אחד ברמת גן (בעצם, למה לא "ביישוב העירוני רמת גן"?), שלרווחתנו עדיין אינה התנחלות.

מה שייך עובדת היות דולב, שילה ובית חגי התנחלות? האם מי שנקרא "מתנחל" מועד לשכוח את הילד שלו יותר מאחרים? 

מהסטטיסטיקה, ומההתנסחות, שלוינסון הביא זו אכן המסקנה. זו דוגמא יפה. אך מכוערת, כיצד ניתן לשקר באמצעות עובדות.

לוינסון בחר, על פי שיקוליו שלו, להביא סטטיסטיקה של חודש אחד בלבד בשנת 2013 - חודש בו אכן קרו מקרים קשים ויחסית רבים של שכחת ילדים מעבר לקו הירוק. אך הבה נגדיל את המדגם הסטטיסטי - למשל לסקירה שפורסמה באתר ynet לאחר רצף האירועים אליו התייחס לוינסון (לכתבה המקורית לחץ כאן).

הנה לפתע מסתבר שיש מקרים נוספים - במודיעין עילית, בנתניה, ואפילו "בישוב הערבי אבו גוש" ו"ביישוב הערבי מוסמוס".

אז האם עכשיו המסקנה היא שערבים מזניחים את הילדים שלהם? 

הכרחי לקיים מחקר אמיתי ולבדוק האם יש ציבור שמועד יותר לשכוח את ילדיו - בין אם מדובר על ציבור אתני, דתי או מגדרי. מחקר שכזה יצטרך לנרמל את מספר המקרים למול פערים במספר ילדים לבית אב, כמו גם למול פערים במספר מכוניות לבית אב ומרחק הנסועה. כמובן שצריך גם להתייחס למקרים בהם הילד נשכח ו"רק נפגע קשה" - מקרים מהם לוינסון בחר להתעלם כליל.

דווקא בשבוע הזיכרון, אל לנו לרקוד על הדם של אלו שאנו חפצים פחות ביקרם. 

פרובוקציות במערכת "הארץ"

מסתבר שלאחרונה עבר באוגנדה חוק כזה או אחר המתייחס לחוקיות קידום יחסיים הומוסקסואלים באוגנדה. מכיוון שטרם נמצא אותו "גאה" ישראלי-אוגנדאי, הרי שאין זה מעניינה של ממשלת ישראל להתערב בחקיקה פנימית במדינה אחרת. ואכן, ממשלת ישראל לא התערבה.

ואז הגיעו אנשי "הארץ", וזה לשונם (קישור, קובץ להורדה):

""הארץ" פנה אתמול (שלישי) למשרד החוץ בירושלים כדי לברר מה עמדת ישראל בנושא החוק החדש באוגנדה, והאם שיתוף הפעולה הענף עם המדינה האפריקאית ייבחן מחדש"

זה די מדהים. תחת דיווח חדשותי, הארץ מייצר פנייה, שתכליתה קביעת מדיניות של ממשלת ישראל. ככה לאור היום.

אבל הרבה יותר מדהים זה לראות מה קורה כאשר התגובה המתקבלת אינה מספיק טובה - אמירה כללית בעד זכויות לכל המגדרים.
לכאורה אמירה כללית שאין בה כל רע - אך מסתבר שבניתוח אנליטי מבריק על ידי פרשנינו לענייני "לך תוכיח שאין לך אחות" האמירה הזו ("תגובה חלושה", "תגובה מקוממת", "תגובה רפה", "כללית ומתחמקת")מסתירה מאחוריה המון .

מסתבר שאוגנדה (שרובינו לא נדע כלל לציין היכן היא ברחבי אפריקה) היא מבעלות הברית החזקות ביותר של ישראל. בעוד שאנו יכולים להרשות לעצמנו "לעמד על שלנו" למול קרי והאיחוד האירופי  - אנו יראים מכל חשש של מראית עין של פגיעה במעצמת העל אוגנדה. מעצמת על זו קונה מאיתנו טפטפות, וחלק מקציני הצבא שלה אומנו על ידי בכירי האדמירלים שלנו, בצאתם לפנסיה! אך זה לא הכל. ישראל מכרה לאוגנדה מזלטי"ם! ומרגמות! ומקלעים! ואולי אפילו רוגטקות (למרות שזה לא נכתב בכתבה. כנראה שלשכת נתניהו מסרבת לחשוף פריט מידע חשוב זה).

אגב נתניהו - מי מבין קוראי הנאמנים (או סתם מהמבקרים) יסכים אם האמירה "כמעט בכל נאום בחו"ל או ראיון לתקשורת הבינלאומית נוהג נתניהו לתקוף בחריפות את המשטר האיראני על רדיפת הומוסקסואלים ותלייתם בכיכרות הערים"? לא עברתי על הנאומים שלו, אבל האם השורה התחתונה ששמענו, שעליה נתניהו חוסר השכם והערב, היא ש"עלינו לעצור את הגרעין האיראני למען קידום זכויות הלהטבי"ם? אני לא מכיר את זה.

האם יתכן שהכתבה קצת חצתה את הקו של "חדשות: מדיני ובטחוני", עברה דרך מדור הדעות, וסיימה את דרכה במדור הפנטזיה?

עידכון מונחים במערכת "הארץ"

אילן ליאור, כתבות מהתקופה האחרונה - "מבקשי מקלט"

באחד הפוסטים הקודמים שלי ("מסתננים או מהגרים?", נובמבר 2013) כתבתי בדבר השימוש המסיבי של מערכת הארץ במונח "מהגרים", ו"מהגרי עבודה" בתיאור מסתננים מאפריקה. כפי שהוסבר שם, זהו מונח מטעה שהשימוש בו נעשה כחלק מקו עקבי של המערכת - וככזה במונח נעשה שימוש במספר רב ביותר של כתבות, וממספר רב של כותבים.

לאחרונה, חל מפנה. "מהגרים" - out. "מבקשי מקלט"- in.

נתחיל באילן ליאור. אילן ליאור הוא כתב במדור חינוך וחברה בעיתון הארץ. ככזה, סביר היה להניח שיעסוק במגוון תחומים רחב. אבל לא. חיפשתי באתר הארץ את כל הכתבות שנכתבו על ידו - ומסתבר שבשבע התוצאות הראשונות (העמוד הראשון של מסך התוצאות), 5 כתבות עוסקות במסתננים מאפריקה. כמובן שהמילה מסתננים לא הופיעה לי בדף אפילו לא פעם אחת, אבל גם המילה "מהגר" לא הופיעה בדף אפילו פעם אחת. כל הכותרות התייחסו ל"מבקשי מקלט". חיפשתי קצת יותר אחורה. מסתבר שאילן ליאור כתב מתחילת השנה האזרחית 35 כתבות - מתוכן 19 עסקו במסתננים (נתון מדהים כשלעצמו). אף לא אחת מהכתבות הללו עלתה בחיפוש אחר המונח "מהגר". אבל אל דאגה - הוא בהחלט מכיר את המונח. מסתבר שעד התאריך 29.12.13 הוא השתמש בו על בסיס יומיומי (ראו תמונת מסך).

אבל הוא לא לבד - כך עושים גם יהונתן ליס ("דיון סוער בכנסת: איזו ועדה אחראית למבקשי המקלט?", 21.1.2014, למשל), גדעון לוי ואלכס ליבק בתוך כתבתם על מתקן חולות ("רק חול וחול: איך עוברים הימים על המוחזקים במתקן חולות", 31.1.2014) או רויטל חובל בכתבתה על מתקן סהרונים ("ביקורת חריפה על מתקן סהרונים: מתנהל ככלא עם תנאים קשים", 4.2.2014), כולם כותבים היום רק על מבקשי מקלט.

אילן ליאור, כתבות קודמות - "מהגרים"

בחיפוש אחר המונח "מהגרי עבודה" באתר הארץ בתקופה האחרונה (כל הכתבות, כל הכתבים) - אני מוצא בעיקר מידע על מהגרי עבודה בהונג קונג, מגורשים מסעודיה, או סקירה על המצב בקנדה. במעט הכתבות הנוגעות לישראל, הכתבות מתייחסות למהגרי עבודה למקצוע המחול (אמריקאיים) או על עבודה של פלסטינאיים בארץ - לא על אריתראים ולא על סודנים. הם כבר לא מהגרי עבודה, רק מבקשי מקלט.

השינוי המילוני שמתרחש במערכת הארץ מעלה שתי שאלות.

השאלה הראשונה היא שאלה עובדתית - האם אותו ציבור מדובר הוא אכן ציבור "מבקשי מקלט"?

אנסה לענות על שאלה זאת, בהסתמך על הנתונים המפורסמים בעיתון הארץ. 
בתחילת ינואר פורסמה כתבה מאת אילן ליאור בה מסופר לנו כי על ידי אזרחי סודן ואריתראה הוגשו סך הכל 1800 בקשות מקלט, מה שהופך 1800 מאזרחי המדינות הללו למבקשי מקלט ("ישראל בחנה רק 250 בקשות מקלט מתוך 1,800; אף לא אחת מהן אושרה", 8.1.2014).

האם ייתכן כי עד סוף 2013 כתבו בעיתון הארץ במרץ על עשרות אלפי מסתננים, ולפתע ביום בהיר אחד חדלו להתייחס אליהם, וכותבים במרץ רב רק על 1800 מתוכם? קשה להאמין.
למי שבכל זאת מאמין בזה, אביא מתוך אחת כתבותיו של אילן ליאור.  "נכון לסוף ספטמבר 2013 חיו בישראל 53,646 מבקשי מקלט מאפריקה - 35,987 מהם אזרחי אריתריאה, 13,249 אזרחי סודאן " ("עלייה חדה ב"יציאה מרצון" של מבקשי מקלט; סער: בפברואר יעזבו כ-1,500", 19.2.2014). כעת זו לא שאלה של אמונה. ליאור מתייחס לעשרות אלפי המסתננים כמבקשי מקלט, למרות שהוא עצמו פירסם שהם אינם כאלו.

השאלה השנייה היא מדוע "הארץ" בוחר להשתמש במונח זה. סביר שתיתכן יותר מתשובה אפשרית אחת, ואציג את הערכתי.

עד כה השתמשו במונח "מהגרי עבודה" מתוך הנחה שזה מונח שאינו בעל קונוטציות שליליות של עבריינות, כמו בביטוי "מסתננים", וכך תתאפשר השארתם בארץ. אולם, כעת מסתברים להם שני דברים:

1. דעת הקהל הישראלית לא רואה במהגר עבודה דמות חסינה מגירוש.
2. המחוקק הישראלי, בעקבות דעת הקהל, מחוקק חוקים שיאפשרו לכלוא את המסתננים - וזאת ללא הפרעת מערכת המשפט הישראלית. בהקשר זה חשוב לציין כי בג"ץ דחה עתירה להוצאת צו על תנאי כנגד החוק לכליאת מסתננים בתאריך 1.1.2014 - בזמן שבמערכת הארץ החליפו בין המונחים

בשימוש במונח מבקשי מקלט מבקשים במערכת הארץ גם לפרוט על נימי רגשות הציבור מחד, וגם להכפיף את החוק הישראלי לאמנות בינלאומיות, ולפרשנות של גורמים בינלאומיים להם.

אסיים את הפוסט הזה מבלי להתייחס למספר נקודות, שדורשות התייחסות מפורטת יותר, ואציין אותן על קצה המזלג

:

1. מדוע בכלל רלוונטי לעניינו השאלה האם מסתנן כלשהו ביקש מקלט או לא? כל עוד לא אושרה לו בקשת מקלט, הוא אינו פליט. הדבר דומה להקניית מעמד מיוחד למבקש פטור ממס לצורך העניין - כל עוד לא אושרה לו זכות כזאת או אחרת מעמדו כאחד האדם, והוא חייב במס.
2. פוסט זה נכתב בתגובה לכתבה האחרונה סדרה, העוסק ב"עלייה חדה ב"יציאה מרצון"...". מה פירוש המרכאות? מדוע הן שם? הכנסת מרכאות הינה תופעה רחבה בעיתונות היום, ואני מקווה להקדיש לה אי שם מתישהו פוסט.

איך שתקשורת בונה מציאות...

חסידים מספרים על הפריץ הרשע מהשטייטעל בפולין שברשעותו הרבה קבע בלוח המודעות של הכפר פקודה המודיעה כי הכניסה למרכזי הבידור העירוניים אסורה "לכלבים וליהודים". הימים חלפו והכפר התרגל למציאות חדשה זו, וגם הפריץ הרשע, שגם לא היה חכם במיוחד, שכח שהוא הוא שפקד פקודה זו. באחד הימים הגיע אליו משלחת של נכבדי היהודים בבקשם סיוע להקמת בית רפואה ליהודי הכפר. השתומם הפריץ הכסיל "וכי מדוע הדומים לכלבים זקוקים לבית רפואה?".

נזכרתי בסיפור הזה תוך כדי קריאת הכתבה של ניר חסון באתר הארץ בדבר תמיכתו של במינוי מועמדותו של הרב שמואל אליהו לתפקיד הרב הראשי הספרדי לירושלים (קישור וקובץ להורדה).

בקליפת אגוז, בכתבה מלמדים אותנו שהרב אליהו אינו ראוי לתפקיד, ולכן תמיכתו של ברקת במינוי אינה לגיטימית. הסיבה לאי הלגיטימיות לכאורה של מינוי הרב לתפקיד נובעת מ"פסקי ההלכה שלו שאסרו על השכרת בתים לערבים ועובדים זרים, וקריאתו לסילוק סטודנטים ערבים הלומדים במכללת צפת" והוא אף נחקר במשטרה בפרשת הרבנים, במסגרתה ניתנו תעודות הסמכה פיקטיביות. מעבר לזה, הוא פשוט קיצוני מדי - שכן הוא מתנגד לגיוס בנות דתיות לצבא, וחושב שיש לנקום בחילונים על ידי החזרת בניהם בתשובה. אלו טיעונים מעניינים. בואו נפרוט אותם לפרוטות.

1. חקירות במשטרה: חוט השני העובר דרך חקירת פסק ההלכה שניתן כנגד מכירת נדל"ן לערבים, חקירת המשטרה בעניין הקריאה לסילוק סטודנטים ערבים והחקירה בעניין הנפקת תעודות הסמכה פיקטיביות הינו העובדה שמדובר על חקירות שהחלו בעקבות פרסומים בעיתונות - פרסומים שאינם מחוייבים לעמוד ברף כלשהו של עובדתיות - ולאחר בדיקה מקצועית נסגרו ללא החלטה כנגד הרב. הפועל היוצא היחיד מכל חקירות אלו הינו מכתבו של היועץ המשפטי לרב בו הוא קובע כי מועמדותו לתפקיד הרב הראשי לישראל אינה ראוייה. האם זו אמירה ראוייה לאיש משפט האמון על החוק והסדר, או שככל האמור בשאלה הראוי/לא ראוי ההכרעה ניתנה (על פי חוק!) לגוף הבוחר? הייתכן שאמירה זו נועדה לחפות על העובדה שהיועץ יצא בכותרות כנגד הרב, ולבסוף הסתבר לו שהוא אינו יכול לעמוד מאחוריהם בבית משפט?
2. קיצוניות יתר - הדוגמא הראשונה לקיצוניות של הרב הינה התנגדותו לגיוס בנות דתיות לצה"ל, וזאת בניגוד להשקפת הדתיים הלא קיצוניים,  כתנועת נאמני תורה ועבודה. החלטתי לבדוק מי מבין השניים הוא הקיצון, ומי הוא המיינסטרים. מצאתי פרק הדן באריכות בסטטיסטיקה של גיוס הבנות הבנות הדתיות לצבא, המפורסם באתר תנועת נאמני תורה ועבודה (קישור). מסתבר שמתוך ציבור הבנות הדתיות מתגייסות רק 22-30%. השאר "קיצוניות". בסביבה דמוקרטית נהוג להניח שבחירת הרוב משקפת את דעת הרוב, והקיצוני הוא מי שנמצא ימינה או שמאלה מדעת הרוב. האם כך מניחים גם בעיתון הארץ? או שמא ש"אם זה רצון העם אז צריך להחליף את העם", כדברי בן אהרון לאחר המהפך בשנת 77? אבל זה באמת מתגמד לנוכח המניפולציה שהכתב עשה במשפט "הקיצוני" השני, "יש לנקום בחילונים על ידי החזרת בניהם בתשובה". תארו לכם שהצבא מגיע לכפר ערבי להרוס בניין בלתי חוקי - ומטבע הדברים נוצרת הפגנה קטנה, מהומה. נשמעות קריאות לאלימות, להקמת מדינה נפרדת וכד'. לפתע קם המוכתר ומהסה את הציבור "אל תרביצו, אל תשתמשו באלימות. אנחנו נשכנע את ילדי החיילים שהם טעו ובכך ננקום בהם!" היעלה על דעתנו שמדובר על משפט קיצוני?! מוכתר שכזה הינו מתון יותר מזר עלי זית שלם. אבל מה שהרב אליהו אמר זה כבר קיצוני.
3. אז לאחר שהעיתון החליט שהרב אליהו הסית (ושלאחר מכם הוחלט על ידי הדרגים המקצועיים שאינו נכון) וגזען (מה שגם הוחלט כלא נכון), ולאחר שהעיתון החליט שהוא קיצוני (מה שכנראה גם לא ממש - או ממש לא - נכון) - הוא מופתע כיצד ברקת תומך בו. לכן נזכרתי בפריץ.

תרשו לי להמשיך לנבור בכתבה הזאת קצת, ויסלחו לי אלו שאינם יכולים לראות את הכתבה באתר.
בכתבה, כדרכם של כתבות באתרים, ישנם לאורך הכתבה קישורים רלוונטים לטקסט - כך למשל המשפט "... התפרסם בזכות אמירות ופסקי ההלכה שלו שאסרו על השכרת בתים לערבים" מפנה לכתבה שהתפרסמה בזמנו בעניין זה. כך ישנם קישורים למשפט "הקיצוני" בדבר גיוס בנות, קישור נוסף לאמירתו הפוגענית לאחר תוכנית ההתנתקות, ולקביעת היועץ המשפטי בדבר אי הראויות שבהתמודדותו לתפקיד הרב הראשי. כל הקישורים הללו הינם שליליים. במקרה או שלא במקרה, כאשר מצויין בכתבה כי החקירה נסגרה כנגדו, אין כל קישור לכתבה. האם לפתע פתאום מערכת העיתון אינה מעוניינת להשאיר אותנו באתר? מעניין.

מה שיכול להסתתר מאחורי תמונה תמימה....

עקב עומס חיים כללי (שום דבר חריג, אין צורך לדאוג), לאחרונה קצת קשה לי לפנות זמן ולהעמיק בכתבות שאותן אני קורא, וכפי שניתן לראות הבלוג סובל מריק מסויים.

אבל כמו ילד שאין לו סבלנות לקרוא את ספר, ובוחר "לקרוא" רק את הציורים - תרשו לי לכתוב לכם על הציורים בספר, או בעצם בכתבה.

המדובר על הכתבה שכתב היום ניר חסון באתר הארץ בעניין דחיית ערעור תושבי בית צפאפה בעניין הארכת כביש בגין עד לשכונת גילה (קישור וקישור להורדה).
זו לא הכתבה הראשונה בסדרה שניר חסון מפרסם - וזו הפעם דווקא יחסית הוגנת ובלתי מתלהמת.

אבל התמונה. אויש, כמה שתמונה יכולה לספר.

כפי שניתן לראות, בתמונה המתהדרת בכותרת "הטענות המוצגות בבית המשפט העליון" מוצגות טענות הצדדים - ללא כל התייחסות לעובדה שטענות התושבים, ככלל, נדחו על ידי בית המשפט. מקור הטעות הוא בעובדה שהעורך בחר שלא להשקיע, ופשוט העתיק את התמונה מכתבה קודמת של ניר חסון - כתבה שנכתבה טרם כתיבת פסק הדין (קישור לכתבה).
אבל עזבו אתכם משלומאליות - ככה זה כשאנו בתקשורת אלקטרונית שצריכה להיות זמינה מיידית. בואו נתמקד במפה שבציור.
אני מאמין שאלו מכם שנכנסו לכתבת המקור תכף שמו לב כי לכותב ישנה אג'נדה פרו-תושבי-בית-צפאפא, כפי שכבר ניתן להבין מהכותרת "כביש ללא מוצא: המדינה מתנגדת לפתרון שיקל על בית צפאפא". אני מזכיר כי כיום כבר נקבע על ידי בית המשפט כי המדינה צדקה. אבל ניתן לראות זאת גם במפה - ובזאת אתמקד.

אז מה יש בה במפה המוצגת בכתבה? גוש צהוב אחיד אטום, שאת המרקם האחיד שלו מבתרים באכזריות שני קווים אדומים כדם, ובנוסף גם הקו הירוק. מה תפקידו של הקו הירוק במפה? שבתי וקראתי את הכתבה שהתפרסמה היום ולא מצאתי כל התייחסות שהיא למונח "קו ירוק". הוא פשוט לא מופיע. חזרתי לכתבה המקורית ממנה נלקחה התמונה - גם שם אין כל התייחסות לקו הירוק. גם אין סיבה להתייחס אליו. מדובר על התנגדות אזרחית לבנייה, כפי שהתנגדו תושבים בכל השכונות הסמוכות לפרוייקטי בנייה מסיבית בכל הארץ. אין כל טענה לקביעת עובדות מדיניות וכדומה. אז למה להוסיף אותו למפה? תכף אשוב לענות על זה.

והקווים האדומים? טוב. אלו הכבישים החוצים את הכפר. אבל שימו לב - בכתבה מוזכר רק כביש אחד שחוצה את הכפר - מהו הקו השני? ובכן - הקו השני הוא הכביש החדש שיחבר את חלקי הכפר. אז זה בעצם כביש טוב, למה הוא אדום?

להערכתי שני הקווים המיותרים נכתבו מתוך מגמה אחת - ליצור תדמית של רשת שלמה שתחלק את הכפר למספר חלקים. ואם אפשר להציג זאת כחלק מהכיבוש, מה טוב.
אבל גם חסרים קווים במפה. במתחם הצהוב האטום כבר יש שני כבישים ראשיים החוצים את הגוש הצהוב - דרך ברעם וכביש גילה. הם לא מסומנים, אולי כדי להשוות למצב הקיים ארשת אידיאלית, אותה הקווים המתכוננים רוצים להרוס? הרי אם הכל גם ככה כבר מחולק, מה הבעייה להוסיף עוד קו או שניים?

אבל זה לא הכל. 

כמי שמכיר את האזור איכשהו האזור האטום היה נראה לי גדול מדי. פניתי למערכת הGIS של עיריית ירושלים, לבדוק מה שטחה של השכונה. מסתבר שהמפות נראות שונות. בעוד שבאתר העירייה מסומן רק השטח של השכונה, הרי שבכתבה "סופחו" לשכונה שטחים ריקים, שטחי משחקים של שכונת גונן, וכל שכונת גבעת המטוס.
אבל תרשו לי להצביע על עובדה נוספת שהתבררה לי תוך כדי שיטוט במפות. שימו לב לשכונת בית צפאפה בGoogle maps. הגידו לי - האם כרגע הכפר אינו מחולק? האם לנו, הקוראים לא מגיע לראות שלמעשה הכפר בנוי טלאים טלאים, ואינו בנוי בצורה אחידה? האם זה ראוי ליצור מפה המספחת שטח לתוך השכונה, לתאר כבישים שנועדו לטובת התושבים ככבישים הבאים להפריע לתושבים, ובנוסף לאטום את כל האזור על מנת שאנו, לקוחות העיתון, לא נוכל לראות את תמונת המצב האמיתית - ישוב הבנוי טלאים טלאים? 

ומילא פעם ראשונה, אבל לשוב ולהעתיק את אותה מפה גם כשהטקסט סביבה כבר לא רלוונטי? חבל. פשוט חבל.

מפת שכונת בית צפאפה, מתוך אתר עיריית ירושלים

מתןך הכתבה כפי שפורסמה היום, 26.1.2014

מי מדבר מגרונו של צה"ל?

לעיתים אני קורה כתבה ארוכה ומפורטת, ובסופה אני שואל את עצמי "מאיפה הוא הביא את כל המלל הזה?" כזו היא כתבתו של אמיר אורן מלפני ימים מספר (קישור וקובץ להורדה). 

בכתבתו הארוכה (מעל לאלף מילים) מנסה אמיר אורן להראות כי לפי בני גנץ יש צורך להגיע "להסדרי שלום וביטחון, שיביאו לסיום העימות שהעמים השכנים אסרו על ישראל", טקסט שכשלעצמו אינו ממש ברור. 
מרוב מלל קשה לשים לב - אך אין לדבר כל ביסוס שהוא בכתבה. 

רוב הכתבה בכלל עניינה תיאוריית יחיד של חוקרת מסויימת בדבר הרצון/אי הרצון של המדינה בכיבוש הגדה בזמן מלחמת ששת הימים. דיון מעניין, אך לא רלוונטי - גם באם נחליט לקבל כל תיאוריית יחיד כאמת מוחלטת. 

הוא ממשיך באמירות נוספות שלא זוקקות כל ביסוס שהוא, כדוגמת השימוש במטבע הלשון הכה שימושי "השאיפה הישראלית המסורתית היתה...". פתיחה במשפט שכזה מאפשרת לך לכתוב ככל העולה על דעתך - ללא כל צורך בביסוס. אחרי שכתבת את דעתך, תוכל לכתוב שזו למעשה דעתו של בני גנץ, כיום. שהרי מי הוא שיחלוק על השאיפה הישראלית המסורתית?

הנתון הרלוונטי היחיד הינו ציטוט של בכיר אמריקאי את גנץ בדבר היות המצב במזרח התיכון "הזדמנות אסטרטגית". ציטוט זה פותח  באמצעות "הנחה שהפיקוד הבכיר בצה"ל...", קביעת שאיפות מסורתיות, תיאוריות אקדמיות על מלחמת ששת הימים, וחוות דעת של "קצין בכיר שדיבר (!) עם גנץ", לכדי דעה מפורטת בעניין דעתו של גנץ בעניין סידורי הביטחון הנחוצים בבקעת הירדן לאחר הסכם קבע. די מדהים, לא?

היפה בעניין זו הכותרת "הוויכוח על הבקעה: מי משתיק את קולו של צה"ל?". תמציא רעיון ותשאל למה הוא לא נשמע...

שינוי מושחת

באתר "הארץ" פורסמה כתבה תחת הכותרת "עקב זיכוי ליברמן: משרד המשפטים יקדם שינוי בהגדרת עבירות שחיתות" שנכתבה על ידי רויטל חובל (קישור לכתבה כאן. להורדת הקובץ לחץ כאן). לאור הכותרת ציפיתי לקרוא בכתבה על צעד כלשהו שמשרד המשפטים עשה - הגיש הצעת חוק, קול קורא, או אפילו רק הודעה לעיתונות. אבל מסתבר שבכתבה הארוכה אין מכל זה. מדובר על ראיון עם פרופ' קרמניצר ומני מזוז הדורשים לערוך שינוי בחוק, וזאת מכיוון שההגדרה הנוכחית לא הצליחה להכניס אף איש ציבור בכיר לכלא. אז מה בדיוק משרד המשפים מקדם? לא ברור.
הטיעון המרכזי סביבו נוסבת הכתבה הינה שהחוק לא די ברור, שכן הוא מכיל 27 מילים בלבד - ואך מתבקש היה שהן יופיעו במלואן בכתבה, כדי שנשתכנע. אבל הם לא. ההשערה שלי היא שהן לא מופיעות כי אז הכתבה תצטרך להתעמת מול השאלה "אז מה בעצם אתם מציעים?". ללא הציטוט, הצעת המרואיינים מוצעת בחלל ריק, ללא היכולת להבין האם יש תועלת מאחוריה. אבל בואו נעזוב לרגע את הכותרת הלא קשורה ואת הכתיבה הגרועה (למתעניינים, הנוסח המלא בויקיפדיה).

בואו נדבר על ההגיון הפנימי של הכתבת. בכתבה מוזכרים פוליטיקאים שונים, שלל אחד סיפור משלו - שנידון בבית משפט על ידי שופטים מורמים מעם, וזוכו. כפי שנכתב, הם זוכו מסיבות אוביקטיביות  - האחד לא היה איש ציבור, השני לא היה מודע, לפי מיטב שיקול דעתם של השופטים, למעשיו ולכן הינו זכאי בעבירה, השלישי יצא בכלל אשם ונידון לשנתיים מאסר (שמעון שבס. נכון, בכתבה כתוב שהעבירה "לא הכניסה אף דמות ציבורית בכירה אל בין כותלי בתי הכלא", אבל אמרנו שנעזוב לרגע את העיתונאות הרעה) וכן הלאה. האם העובדה כי החוק הנוכחי לא מכניס אנשים זכאים לכלא הופכת אותו לחוק רע? המסקנה שלי מהכתבה, שיש להחיל את עברת הפרת אמונים גם על עיתונאים, לא רק אנשי ציבור.

מסתננים או מהגרים?

בשבוע שעבר פרסם משרד הפנם בראשות השר גדעון סער תזכיר חוק להוראת שעה בת שלוש שנים המציעה לרכז מסתננים במשמורת לתקופה של עד שנה, וזאת במטרה להילחם בתופעת המסתננים הבלתי חוקיים (לקריאת התזכיר לחץ כאן). תזכיר זה בהחלט מהווה עניין ציבורי, וככזה הוא פורסם בכל אתרי החדשות, כגון בynet ובערוץ שבע ובגלי צהל. ניתן להתייחס להבדל בינהם, אך אני אתייחס להבדל הבולט בינם ובין הידיעה כפי שהופיעה בעיתון הארץ (קישור, להורדת קובץ לחץ כאן). בעוד שבתזכיר החוק מדובר על מסתננים, מונח בו החזיקו כל שאר אתרי החדשות - בעיתון הארץ בחרו להשתמש במונח "מהגרים". כך גם בחר להבליט בכותרת את עובדת היות ההחזקה במשמורת "כליאה ללא משפט". כמי שקורא את עיתון הארץ זמן רב, אני מודע לכך שהקו אותו הוא מוביל הינו קו של תמיכה במתן מירב הזכויות למסתננים, ולכן לא הופתעתי, מכך שהוא מבליט את העובדה כי ההחזקה במשמורת היא ללא משפט - הכתבה אומנם לא אובייקטיבית, אך היא נכונה.
מאידך - החלפת המונח מסתנן במונח מהגר הינה החלפה הפוגעת בדיוק. המילה מהגר מתייחסת לאדם המעתיק את מקום מגוריו ממדינה למדינה בצורה קבועה, ללא התייחסות דווקאית לחוקיות ההגירה, אם כי לרוב המהגרים הינם מהגרים חוקיים. מנגד, אוכלוסיית היעד של תזכיר החוק הינה אוכלוסייה שבדווקא נמצאת במדינה בצורה בלתי חוקית, ומרביתה, לפחות בהצהרה, אינה נמצאת כאן בצורה קבועה אלא רק עד שכוך הקרבות במדינת האם שלה. בהחלפת המונח השתמש עיתון הארץ במונח יותר מרחיב ופחות מדוייק מזה שבו השתמש תזכיר החוק.
למעשה - אם נדקדק במילותיו של אילן ליאור - גם עולי אתיופיה העולים לארץ על פי חוק השבות, לו יעלו לארץ לאחר שיתקבל החוק, יכלאו במתקן פתוח זה. אין במילותיו כל אינדיקציה כי המדובר על מהגרים ללא אשרה.
זו לא הפעם הראשונה בה הטעייה זו מתרחשת. כך למשל יום לפני פרסום הכתבה הזו על ידי אילן ליאור, פרסם כתבה אחרת תחת הכותרת "בג"ץ: על המדינה להגביר את קצב שחרור המהגרים הכלואים" או בכתבות קודמות שלו כאן וכאן, ויש עוד. אבל הוא לא היחיד - כבר תומר זרחין וטלילה נשר השתמשו במונח זה לפני יותר משנה בכתבתם המשותפת "הצעת חוק של משרד המשפטים: מאסר למהגרים אפריקאים שיעבירו כספים לחו"ל", כתב הארץ לענייני רפואה עידו אפרתי כאן, גילי כהן כאן, ועוד ועוד - ניתן לראות מדיניות ברורה בעיתון הארץ להמנע מהמונח מסתננים, ולהשתמש במקומו במונח הלא מדוייק מהגרים/מהגרי עבודה. תחשבו על זה, זה הרי עיתון לאנשים חושבים.

על משמעות הביטוי "נידון למאסר"

באחד הימים הופתעתי לקרוא בעיתון הארץ (קישור לאתר, או לקובץ להורדה) כי "מוכר בייגלה נידון לעשר שנות מאסר בגין רוכלות ללא רישיון"', ציטוט מזעקת הכותרת.

הכתבה מספרת על מר סבאח, רוכל חביב בעיר העתיקה בירושלים שלאורך שנים רבות לא הסדיר רשיון רוכלות, ולכן קיבל קנסות רבים.
מסתבר שקנס בגין רוכלות ללא רשיון, ממש כמו קנס הניתן על ידי שוטר תנועה, הינו קנס בעל שתי אפשרויות - או לשלם, או לשבת זמן מה בכלא במקום התשלום.

לאחר שנים מספר צבר מר סבאח קנסות בסכום מצטבר של יותר מ-700 אלף ש"ח, הניתנים להמרה ב-3554 ימי מאסר (כמעט 10 שנים), ונשלח לכלא.
מר סבאח טען כי אין באפשרותו לשלם את הסכום המלא, או את הסכום החלקי עליו הסכימה העירייה להתפשר - 80 אלף ש"ח, או אפילו רק 8000 ש"ח, פשרה שהוצעה על ידי בית המשפט. אי לכך,  האדון הנכבד "נידון לעשר שנות מאסר".

אין זו הפעם הראשונה בה מר סבאח נכלא - הוא נכלא כבר בשנת 2003 למשך 11 חודשים "ללא חופשות וללא קיצורים", מאסר שמאוחר יותר, בשנת 2008, נפסק כי היה בלתי חוקי, ומר סבאח פוצה על ידי המדינה במעבר לחצי מליון ש"ח. עד כאן תורף הכתבה כפי ששורטטה על ידי כתב הארץ, ניר חסון.

בסוף השירטוט, מגיע פרק התגובות, ומתגובת העירייה אנו למדים פרט קטן וזניח - "...יש לציין כי בניגוד לנטען כי נגזרו עליו 10 שנות מעצר, החוק אינו מאפשר במקרים מסוג זה מיצוי מלא ימי המעצר שנקבעו ומגביל את התקופה לעד 3 שנים, כך שמראש לא מדובר בעשר שנות מעצר". הבנתם את זה? הוא נידון לעשר שנים, אך יגזרו עליו לכל היותר שלוש שנים. כמה מופלאה השפה העברית בשימוש עיתון הארץ.

מסתבר שלמי שנכשל ועבר עבירה חד פעמית יש חובת תשלום מלאה, לעבריין מועד יש הנחה אוטומטית.

אבל למה זה לא הופיע בגוף הכתבה? האם הכתב לא היה מודע לזה?

בכתבה הארוכה הזו חסרים עוד פרטים מספר, שהופכים את הכתבה מכתבת תחקיר מעמיקה לכתבת תדמית עבור "מוכרי הבייגלה ושאר הרוכלים (ש)הם חלק בלתי נפרד מהנוף של העיר העתיקה בירושלים, (ו)הם סובלים בשנים האחרונות מיחס נוקשה מצד העירייה". הרוכל הטוב והעירייה הרעה. למשל:

1. מדוע מר סבאח לא ניסה להסדיר את הרישיון שלו? האם מדובר על סירוב עקשני של העירייה, או שמא יש ברקע סירוב עקרוני של מר סבאח להכיר לעירייה כגוף האחראי על הסדרת המסחר בירושלים? אני לא יודע, וניר חסון העדיף שלא לשאול זאת. הניחוש שלי, האופציה השנייה היא היותר נכונה. זאת ועוד, האם באמת לבעל עסק, שלא משלם ארנונה, חשמל, מים, מיסים וקנסות - ושזכה לפני תקופה לא ארוכה בחצי מליון שקל מהמדינה, אין 8000 שקל לתשלום קנס? שוב, האם מדובר על עניין עקרוני, ולא על עניין עירוני?
2. "כליאת השווא" של מר סבאח, למרות שזיכתה אותו בפיצוי נכבד,  לא הייתה התעמרות לשווא. מר סבאח עסק תקופה ארוכה ברוכלות ללא רשיון, לא שילם קנסות ולכן נידון למאסר. מאסר זה הוגדר כמאסר שווא מכיוון שהודעות מזכירות בית המשפט נשלחו בדואר רגיל, ולא בדואר רשום כפי שראוי (על תחפשו בכתבה. פרט זניח זה לא מופיע שם. בשביל זה תצטרכו לחפש את המסמכים של בית המשפט). זה לא תקין, אבל עדיין לא הופך אותו לטלית שכולה תכלת. 
3. אגב מאסר - תהיתם למה נשללו ממנו חופשות? זה מה שקורה למי שמעורב בהפרות סדר בכלא, עוד פרט קטן שנשכח בתחקיר. אולי גם עזרו לזה הרשעות קודמות שלו בתקיפת איש ציבור ובאחזקת נשק - כנראה פרט טריוויאלי בעברו של כל רוכל חביב, אין כל צורך לאזכר זאת.

זה מהמעט שמצאתי בתחקיר הקצר שלי ברחבי האינטרנט. ביננו זו כתבה נהדרת - כל מילה בה אמת, אך המצג שהיא מציגה היא שקר. גם בתקופת המאסר הארוכה לכאורה לכאורה, וגם בפן הנורמטיבי בו מוצג מר סבאח.

בפוסט אחר אספר לכם אין "מועצת העיתונות בישראל" מסתכלת על סיפור זה.