איפה שוכחים תינוקות ברכב?

יש לא מעט עיתונאים שמראש ברור לנו מה דעתם בענייני שמאל-ימין, בעיקר בגלל שהם מכניסים את דעתם לכל כתבה שהיא - גם כאשר היא לכאורה לא קשורה לעניין זה בכלל.
ככלל, אני משתדל שלא לזעוק על כל מאמר בו אחד מקבוצת לוי-חסון-לוינסון-הס (ואני מעריך ששכחתי כמה) מעיתון הארץ מחדש לנו כי הכיבוש אשם בכל.

אבל הפעם זה כבר חרג מגבולות הטעם הרע המותר.

אתמול שוב נשכח תינוק ברכב, הפעם בבית חגי. נשכח ומת.

איש מאיתנו (ולפי הסטטיסטיקה, בעיקר האבות) לא יכול להבטיח שלו עצמו זה לא יכל היה לקרות - ולצערנו מדובר על תופעה מוכרת מכל העולם, בארה"ב למשל - נהרגים מדי שנה כ-38 ילדים כתוצאה משכחתם ברכב (כאן).

אתמול כאמור, שוב נהרג ילד. בבית חגי. או בעצם - "בהתנחלות בית חגי", לפי כותרת הכתבה של חיים לוינסון (קישור, קובץ להורדה, אתר "הארץ").

אבל הכתבה היא לא רק כותרת - היא גם כתבה לא קצרה, המכילה סקירה היסטורית של מקרי המוות האחרונים - האחד "בהתנחלות דולב", ועוד אחד "בהתנחלות שילה" - לצורך ההגינות נציין שגם הוזכר מקרה אחד ברמת גן (בעצם, למה לא "ביישוב העירוני רמת גן"?), שלרווחתנו עדיין אינה התנחלות.

מה שייך עובדת היות דולב, שילה ובית חגי התנחלות? האם מי שנקרא "מתנחל" מועד לשכוח את הילד שלו יותר מאחרים? 

מהסטטיסטיקה, ומההתנסחות, שלוינסון הביא זו אכן המסקנה. זו דוגמא יפה. אך מכוערת, כיצד ניתן לשקר באמצעות עובדות.

לוינסון בחר, על פי שיקוליו שלו, להביא סטטיסטיקה של חודש אחד בלבד בשנת 2013 - חודש בו אכן קרו מקרים קשים ויחסית רבים של שכחת ילדים מעבר לקו הירוק. אך הבה נגדיל את המדגם הסטטיסטי - למשל לסקירה שפורסמה באתר ynet לאחר רצף האירועים אליו התייחס לוינסון (לכתבה המקורית לחץ כאן).

הנה לפתע מסתבר שיש מקרים נוספים - במודיעין עילית, בנתניה, ואפילו "בישוב הערבי אבו גוש" ו"ביישוב הערבי מוסמוס".

אז האם עכשיו המסקנה היא שערבים מזניחים את הילדים שלהם? 

הכרחי לקיים מחקר אמיתי ולבדוק האם יש ציבור שמועד יותר לשכוח את ילדיו - בין אם מדובר על ציבור אתני, דתי או מגדרי. מחקר שכזה יצטרך לנרמל את מספר המקרים למול פערים במספר ילדים לבית אב, כמו גם למול פערים במספר מכוניות לבית אב ומרחק הנסועה. כמובן שצריך גם להתייחס למקרים בהם הילד נשכח ו"רק נפגע קשה" - מקרים מהם לוינסון בחר להתעלם כליל.

דווקא בשבוע הזיכרון, אל לנו לרקוד על הדם של אלו שאנו חפצים פחות ביקרם. 

קצת על מה שלא כותבים בחלק מהמקומות...

כולנו יודעים שפעמים רבות מקריאת ידיעה מסויימת ניתן להבין מה דעת הכתב המנסח. כך אנחנו לא מופתעים לגלות בכתבותיו של גדעון לוי וניר חסון התנסחות שונה מזו שנמצא בכתבות מקבילות במקור ראשון, וזו רק דוגמא אחת מיני רבות, כמובן. הידע הזה מאפשר לקורא הזהיר "לפלטר" את המאמר, ולהבין גם את מה שלא נכתב בין השורות - וזאת בעיקר הודות לכך שהכתבות כיום מקפידות להביא את העובדות (לרוב) כהוויתן, ועיקר השוני מתמקד בצבע ובסגנון העוטף את העובדות.

אבל יש פרמטר נוסף בו מערכות העיתונים יכולות לשחק מעבר לסגנון - הבחירה אילו עובדות לציין בכתבה - ובמקרי קיצון - האם בכלל לפרסם את הכתבה. וזה המקרה עליו אכתוב הפעם.

הובא לידיעתי מאמר חדשות שפורסם באתר סרוגים המתאר את סילוקם של פעילי שמאל מסביבת בית השלום בחברון, מכיוון שהפגנות אלו פוגעות במרקמי השכנות הטובה בין היהודים והערבים באזור.

אציין, מה שרלוונטי להמשך הפוסט, כי את המשפט האחרון התלבטתי כיצד לרשום - מכיוון שכידוע הכינוי "בית השלום" הוא הכינוי שניתן לבית על ידי בעליו היהודים ה"מתנחלים"- בעוד שבפי רוב כלי התקשורת הוא נקרא דווקא בכינוי שנתין לו על ידי אנשים השמאל, "בית המריבה". לבסוף החלטתי להתסמך על ויקיפדיה, ובחרתי במונח "בית השלום".

בכל מקרה, נחזור לענייננו. בית השלום הינו מבנה שזכה לכותרות והפגנות רבות בחברה הישראלית לאורך השנים האחרונות, וטבעי היה בעיני שמקרה בו דווקא התושבים הערבים הם אלו המגרשים את הפעילים שלכאורה באו לתמוך בהם עצמם - יזכה לכותרות, או לפחות לכתבות, בערוצי התקשורת המרכזיים. לכן, הופתעתי שלא ראיתי כתבות שכאלו עד שנכנסתי לאותו אתר נידח, יחסית.

כהרגלי, נכנסתי לגוגל.

בגוגל חיפשתי אחר דפים המכילים את המילים "בית המריבה חברון", מהימים האחרונים. כצפוי, בחיפוש זה לא מצאתי את הכתבה שקראתי באתר "סרוגים" - שם השתמשו במונח "בית השלום". אבל הוא גם לא הניב כל תוצאה בYnet, או בNRG, בMAKO או הארץ. למעשה - הוא לא הניב לי כל תוצאה שהיא הקשורה להפגנה זו בכלל.

לעומת את, כאשר שיניתי את החיפוש ל"בית השלום חברון" מצאתי שפע של כתבות, מעבר לזו שבסרוגים. למשל: מצאתי ברדיו קול חי, בערוץ 7 ובאתר כיפה.

מסתבר שרק אלו שבוחרים בכינוי "בית השלום" בוחרים לכתוב על מקרה זה. עיתונאים שחושבים שהמקום הינו "בית מריבה", חושבים שאין צורך לספר לנו על דו קיום חי וקיים בחברון.

מקרה זה הוא מקרה בוחן טוב במיוחד לעניינו, בגלל צירוף נדיר של שני מאפיינים. מחד, הדסקים השונים אינם יכולים לנסות ולהסתיר את דעתם האישית - הם חייבים היו, לאורך השנים האחרונות, להחליט האם להשתמש במונח "בית המריבה" או "בית השלום". מאידך, רק מערכות עיתונים ואתרים שבחרו בביטוי "בית השלום", בחרו לפרסם את הסיפור העסיסי על דחייתם של "פעילי השלום/המריבה".

פרובוקציות במערכת "הארץ"

מסתבר שלאחרונה עבר באוגנדה חוק כזה או אחר המתייחס לחוקיות קידום יחסיים הומוסקסואלים באוגנדה. מכיוון שטרם נמצא אותו "גאה" ישראלי-אוגנדאי, הרי שאין זה מעניינה של ממשלת ישראל להתערב בחקיקה פנימית במדינה אחרת. ואכן, ממשלת ישראל לא התערבה.

ואז הגיעו אנשי "הארץ", וזה לשונם (קישור, קובץ להורדה):

""הארץ" פנה אתמול (שלישי) למשרד החוץ בירושלים כדי לברר מה עמדת ישראל בנושא החוק החדש באוגנדה, והאם שיתוף הפעולה הענף עם המדינה האפריקאית ייבחן מחדש"

זה די מדהים. תחת דיווח חדשותי, הארץ מייצר פנייה, שתכליתה קביעת מדיניות של ממשלת ישראל. ככה לאור היום.

אבל הרבה יותר מדהים זה לראות מה קורה כאשר התגובה המתקבלת אינה מספיק טובה - אמירה כללית בעד זכויות לכל המגדרים.
לכאורה אמירה כללית שאין בה כל רע - אך מסתבר שבניתוח אנליטי מבריק על ידי פרשנינו לענייני "לך תוכיח שאין לך אחות" האמירה הזו ("תגובה חלושה", "תגובה מקוממת", "תגובה רפה", "כללית ומתחמקת")מסתירה מאחוריה המון .

מסתבר שאוגנדה (שרובינו לא נדע כלל לציין היכן היא ברחבי אפריקה) היא מבעלות הברית החזקות ביותר של ישראל. בעוד שאנו יכולים להרשות לעצמנו "לעמד על שלנו" למול קרי והאיחוד האירופי  - אנו יראים מכל חשש של מראית עין של פגיעה במעצמת העל אוגנדה. מעצמת על זו קונה מאיתנו טפטפות, וחלק מקציני הצבא שלה אומנו על ידי בכירי האדמירלים שלנו, בצאתם לפנסיה! אך זה לא הכל. ישראל מכרה לאוגנדה מזלטי"ם! ומרגמות! ומקלעים! ואולי אפילו רוגטקות (למרות שזה לא נכתב בכתבה. כנראה שלשכת נתניהו מסרבת לחשוף פריט מידע חשוב זה).

אגב נתניהו - מי מבין קוראי הנאמנים (או סתם מהמבקרים) יסכים אם האמירה "כמעט בכל נאום בחו"ל או ראיון לתקשורת הבינלאומית נוהג נתניהו לתקוף בחריפות את המשטר האיראני על רדיפת הומוסקסואלים ותלייתם בכיכרות הערים"? לא עברתי על הנאומים שלו, אבל האם השורה התחתונה ששמענו, שעליה נתניהו חוסר השכם והערב, היא ש"עלינו לעצור את הגרעין האיראני למען קידום זכויות הלהטבי"ם? אני לא מכיר את זה.

האם יתכן שהכתבה קצת חצתה את הקו של "חדשות: מדיני ובטחוני", עברה דרך מדור הדעות, וסיימה את דרכה במדור הפנטזיה?

עידכון מונחים במערכת "הארץ"

אילן ליאור, כתבות מהתקופה האחרונה - "מבקשי מקלט"

באחד הפוסטים הקודמים שלי ("מסתננים או מהגרים?", נובמבר 2013) כתבתי בדבר השימוש המסיבי של מערכת הארץ במונח "מהגרים", ו"מהגרי עבודה" בתיאור מסתננים מאפריקה. כפי שהוסבר שם, זהו מונח מטעה שהשימוש בו נעשה כחלק מקו עקבי של המערכת - וככזה במונח נעשה שימוש במספר רב ביותר של כתבות, וממספר רב של כותבים.

לאחרונה, חל מפנה. "מהגרים" - out. "מבקשי מקלט"- in.

נתחיל באילן ליאור. אילן ליאור הוא כתב במדור חינוך וחברה בעיתון הארץ. ככזה, סביר היה להניח שיעסוק במגוון תחומים רחב. אבל לא. חיפשתי באתר הארץ את כל הכתבות שנכתבו על ידו - ומסתבר שבשבע התוצאות הראשונות (העמוד הראשון של מסך התוצאות), 5 כתבות עוסקות במסתננים מאפריקה. כמובן שהמילה מסתננים לא הופיעה לי בדף אפילו לא פעם אחת, אבל גם המילה "מהגר" לא הופיעה בדף אפילו פעם אחת. כל הכותרות התייחסו ל"מבקשי מקלט". חיפשתי קצת יותר אחורה. מסתבר שאילן ליאור כתב מתחילת השנה האזרחית 35 כתבות - מתוכן 19 עסקו במסתננים (נתון מדהים כשלעצמו). אף לא אחת מהכתבות הללו עלתה בחיפוש אחר המונח "מהגר". אבל אל דאגה - הוא בהחלט מכיר את המונח. מסתבר שעד התאריך 29.12.13 הוא השתמש בו על בסיס יומיומי (ראו תמונת מסך).

אבל הוא לא לבד - כך עושים גם יהונתן ליס ("דיון סוער בכנסת: איזו ועדה אחראית למבקשי המקלט?", 21.1.2014, למשל), גדעון לוי ואלכס ליבק בתוך כתבתם על מתקן חולות ("רק חול וחול: איך עוברים הימים על המוחזקים במתקן חולות", 31.1.2014) או רויטל חובל בכתבתה על מתקן סהרונים ("ביקורת חריפה על מתקן סהרונים: מתנהל ככלא עם תנאים קשים", 4.2.2014), כולם כותבים היום רק על מבקשי מקלט.

אילן ליאור, כתבות קודמות - "מהגרים"

בחיפוש אחר המונח "מהגרי עבודה" באתר הארץ בתקופה האחרונה (כל הכתבות, כל הכתבים) - אני מוצא בעיקר מידע על מהגרי עבודה בהונג קונג, מגורשים מסעודיה, או סקירה על המצב בקנדה. במעט הכתבות הנוגעות לישראל, הכתבות מתייחסות למהגרי עבודה למקצוע המחול (אמריקאיים) או על עבודה של פלסטינאיים בארץ - לא על אריתראים ולא על סודנים. הם כבר לא מהגרי עבודה, רק מבקשי מקלט.

השינוי המילוני שמתרחש במערכת הארץ מעלה שתי שאלות.

השאלה הראשונה היא שאלה עובדתית - האם אותו ציבור מדובר הוא אכן ציבור "מבקשי מקלט"?

אנסה לענות על שאלה זאת, בהסתמך על הנתונים המפורסמים בעיתון הארץ. 
בתחילת ינואר פורסמה כתבה מאת אילן ליאור בה מסופר לנו כי על ידי אזרחי סודן ואריתראה הוגשו סך הכל 1800 בקשות מקלט, מה שהופך 1800 מאזרחי המדינות הללו למבקשי מקלט ("ישראל בחנה רק 250 בקשות מקלט מתוך 1,800; אף לא אחת מהן אושרה", 8.1.2014).

האם ייתכן כי עד סוף 2013 כתבו בעיתון הארץ במרץ על עשרות אלפי מסתננים, ולפתע ביום בהיר אחד חדלו להתייחס אליהם, וכותבים במרץ רב רק על 1800 מתוכם? קשה להאמין.
למי שבכל זאת מאמין בזה, אביא מתוך אחת כתבותיו של אילן ליאור.  "נכון לסוף ספטמבר 2013 חיו בישראל 53,646 מבקשי מקלט מאפריקה - 35,987 מהם אזרחי אריתריאה, 13,249 אזרחי סודאן " ("עלייה חדה ב"יציאה מרצון" של מבקשי מקלט; סער: בפברואר יעזבו כ-1,500", 19.2.2014). כעת זו לא שאלה של אמונה. ליאור מתייחס לעשרות אלפי המסתננים כמבקשי מקלט, למרות שהוא עצמו פירסם שהם אינם כאלו.

השאלה השנייה היא מדוע "הארץ" בוחר להשתמש במונח זה. סביר שתיתכן יותר מתשובה אפשרית אחת, ואציג את הערכתי.

עד כה השתמשו במונח "מהגרי עבודה" מתוך הנחה שזה מונח שאינו בעל קונוטציות שליליות של עבריינות, כמו בביטוי "מסתננים", וכך תתאפשר השארתם בארץ. אולם, כעת מסתברים להם שני דברים:

1. דעת הקהל הישראלית לא רואה במהגר עבודה דמות חסינה מגירוש.
2. המחוקק הישראלי, בעקבות דעת הקהל, מחוקק חוקים שיאפשרו לכלוא את המסתננים - וזאת ללא הפרעת מערכת המשפט הישראלית. בהקשר זה חשוב לציין כי בג"ץ דחה עתירה להוצאת צו על תנאי כנגד החוק לכליאת מסתננים בתאריך 1.1.2014 - בזמן שבמערכת הארץ החליפו בין המונחים

בשימוש במונח מבקשי מקלט מבקשים במערכת הארץ גם לפרוט על נימי רגשות הציבור מחד, וגם להכפיף את החוק הישראלי לאמנות בינלאומיות, ולפרשנות של גורמים בינלאומיים להם.

אסיים את הפוסט הזה מבלי להתייחס למספר נקודות, שדורשות התייחסות מפורטת יותר, ואציין אותן על קצה המזלג

:

1. מדוע בכלל רלוונטי לעניינו השאלה האם מסתנן כלשהו ביקש מקלט או לא? כל עוד לא אושרה לו בקשת מקלט, הוא אינו פליט. הדבר דומה להקניית מעמד מיוחד למבקש פטור ממס לצורך העניין - כל עוד לא אושרה לו זכות כזאת או אחרת מעמדו כאחד האדם, והוא חייב במס.
2. פוסט זה נכתב בתגובה לכתבה האחרונה סדרה, העוסק ב"עלייה חדה ב"יציאה מרצון"...". מה פירוש המרכאות? מדוע הן שם? הכנסת מרכאות הינה תופעה רחבה בעיתונות היום, ואני מקווה להקדיש לה אי שם מתישהו פוסט.

על כותרת, כתבה ומה שבינהם

הפעם אתמקד בכתבה משמימה הסוקרת את השינויים שחלו בענף הליסינג בשנת 2013. הכתבה שהתפרסמה בדה מרקר (קישור) מפרטת באריכות את המגמות ארוכות וקצרות הטווח ואת המודל העסקי עליו בנויות החברות. בסקירה ניתן ללמוד על המינוף הכבד של החברות ועל הרווחיות הנמוכה - כמו גם על פעולות שהחברות עושות על מנת להעלות את הרווחיות - כגון פתיחת סוגי ליסינג חדשים והגברת מכירת מלאי המכוניות שברשותן. בנוסף, הכתבה מחכימה אותנו בדבר היחסיים העסקיים שבין היבואנים ובין חברות הליסינג הנמצאים אי שם בין יחסי לקוח-קליינט בכל הקשור למכירת רכבים לחברות הליסינג ובין יחסי חברות מתחרות, ככל שמדובר על מכירת מכוניות ללקוח הפרטי.

אכן, סקירה ממצה, אך  משמימה לרובנו.

אז איך זה שכתבה משמימה שכזו נכנסת לרשימת הכתבות הנקראות ביותר באתר?

לצערנו, כשאנו בוחרים לאיזו כתבה להיכנס אנחנו יכולים רק לקרוא את הכותרת - וכותרת המאמר הזה היא בהחלט לא משמימה.

"חברות הליסינג עברו להתחרות ביבואנים - ואתם קונים מכונית בזול"

מי מאיתנו לא מתעניין באיך לקנות משהו בזול? ועוד מכונית? ועוד לדפוק את היבואנים תוך כדי?! בלי לחשוב פעמיים, 

רובנו ניכנס לכתבה.

אבל רגע - מה הקשר לכתבה?

עברתי שוב על הכתבה וחיפשתי התייחסות כלשהי למחיר אותו אנחנו משלמים. ההתייחסות היחידה שמצאתי הייתה שבשנה החולפת מחירי הליסינג דווקא עלו ב3%. האם זה יגרום למחירי המכוניות המשומשות לעלות בהתאמה? אולי. אולי לא.

האם בפועל מחירי המכוניות בשנת 2013 עלו או ירדו? גם לאחר קריאה חוזרת של הכתבה, אין לי מושג. למרות הכותרת.

מדהים, לא?

כמה באמת נרוויח בפנסיה?

כולנו מפחדים מהלא נודע, ומנסים ככל יכולתנו להפוך אותו לנודע קצת יותר. כך עושה גם הכתבה באתר כלכליסט (קישור), החוזה מה תהיה הגמלה החודשית שלנו לאור הפרשות הפנסיה שלנו כיום. מסקנות הכתבה מפחידות ביותר, גם עבור אותו מעמד ביניים שכה מדובר עליו בתקופה האחרונה, שהרוויח יפה מדי חודש בחודשו והפריש לפנסיה כחוק. "אתם במעמד הביניים? תתכוננו - כשתפרשו לפנסיה תהיו עניים" (כותרת), "גבר שכיר [ממעמד הביניים] אשר הפריש לבדו את הסכום הזה בכל חודש לחיסכון פנסיוני יקבל בעת הפרישה קיצבה בגובה 5,568 שקל בלבד", וזאת במקום הכנסה של של 13000-16000 שח לחודש.

בהחלט תסריט אימים הראוי לכותרת. אבל בעצם משהו לא הסתדר לי בחישוב. הרי בכתבה עצמה מסופר לנו שהחישוב נעשה על בסיס הפרשת העובד בלבד  -ללא השתתפות המעביד שמחוייבת על פי חוק. שאלתי את עצמי מדוע להשמיט את השתתפות המעביד? הרי מטרת החישוב הינה לברר מה יהיה מצבו הכולל של הפנסיונר. בכתבה לא מצאתי תשובה, וגם לא מחוץ לכתבה.

אני לא יועץ פנסיוני, ואיני אקטואר מדופלם - אבל הנה חישוב בסיסי שעשיתי לפי הנתונים המופיעים בכתבה.

מנתוני הכתבה עולה כי הפרשת השכיר ממעמד הביניים בשנת 2012 מהחמישון השלישי היתה 4.16% מהכנסתו. אולם, במקביל צובר השכיר סכום זהה נוסף על חשבון המעביד, ולבסוף, בגיל פרישה, יזכה במענק פרישה שמחושב כפי שמחושבים פיצויי פיטורין - הווה אומר לצורך החישוב 4.18% נוספים כל חודש - כהפרשת המעביד לפיצויים. סך הכל צבר השכיר כל חודש מעל ל16% משכרו - פי 3 ממה שמצויין בכתבה. לפי חישוב זה יזכה בגמלה חודשית 16700 שח לחודש  - יותר משהרוויח כשכיר. אבל זה עדיין לא ממש מדוייק. חישוב זה נכון עבור שכירים הפורשים בימים אלו - שהרי הכתבה מציינת כי החל משנה זו החישוב משתנה. למעשה, שכיר בן 30 שמתחיל לעבוד היום יפריש מדי חודש 5.5% משכרו, המעביד יפריש 6% נוספים, ובקופת הפיצויים יצטברו גם 6% נוספים. סה"כ, יצברו לזכות העובד מדי חודש בחודשו 17.5% ממשכורתו - פי 4.2 ממה שמצויין בכתבה. כך, גמלתו החודשית כבר עולה לכדי 23000 שח לחודש. על מנת להשוות בין הגמלה ובין משכורתו כשכיר, נזכיר כי גמלה זכאית להטבות מס שונות. בלי להיכנס לפרטי ההטבות בהם איני בקי - בהחלט סביר כי גמלתו החודשית נטו תהיה כפולה, לפחות, מהמשכורת אותה הרוויח.

כמובן שחישובים אלו אינם מוחלטים ויש לקחת בחשבון פרמטרים מורכבים כגון דמי ניהול, אחוזי תשואה, משך חייים ועוד ועוד - ועל כן בחישוב שלי התבססתי את החישוב שנערך על ידי יועץ הפנסיה אבי אייכלר, שנעשה לטובת כלכליסט.

אז האם הנתונים עדיין מהלכים אימים? 

איך שתקשורת בונה מציאות...

חסידים מספרים על הפריץ הרשע מהשטייטעל בפולין שברשעותו הרבה קבע בלוח המודעות של הכפר פקודה המודיעה כי הכניסה למרכזי הבידור העירוניים אסורה "לכלבים וליהודים". הימים חלפו והכפר התרגל למציאות חדשה זו, וגם הפריץ הרשע, שגם לא היה חכם במיוחד, שכח שהוא הוא שפקד פקודה זו. באחד הימים הגיע אליו משלחת של נכבדי היהודים בבקשם סיוע להקמת בית רפואה ליהודי הכפר. השתומם הפריץ הכסיל "וכי מדוע הדומים לכלבים זקוקים לבית רפואה?".

נזכרתי בסיפור הזה תוך כדי קריאת הכתבה של ניר חסון באתר הארץ בדבר תמיכתו של במינוי מועמדותו של הרב שמואל אליהו לתפקיד הרב הראשי הספרדי לירושלים (קישור וקובץ להורדה).

בקליפת אגוז, בכתבה מלמדים אותנו שהרב אליהו אינו ראוי לתפקיד, ולכן תמיכתו של ברקת במינוי אינה לגיטימית. הסיבה לאי הלגיטימיות לכאורה של מינוי הרב לתפקיד נובעת מ"פסקי ההלכה שלו שאסרו על השכרת בתים לערבים ועובדים זרים, וקריאתו לסילוק סטודנטים ערבים הלומדים במכללת צפת" והוא אף נחקר במשטרה בפרשת הרבנים, במסגרתה ניתנו תעודות הסמכה פיקטיביות. מעבר לזה, הוא פשוט קיצוני מדי - שכן הוא מתנגד לגיוס בנות דתיות לצבא, וחושב שיש לנקום בחילונים על ידי החזרת בניהם בתשובה. אלו טיעונים מעניינים. בואו נפרוט אותם לפרוטות.

1. חקירות במשטרה: חוט השני העובר דרך חקירת פסק ההלכה שניתן כנגד מכירת נדל"ן לערבים, חקירת המשטרה בעניין הקריאה לסילוק סטודנטים ערבים והחקירה בעניין הנפקת תעודות הסמכה פיקטיביות הינו העובדה שמדובר על חקירות שהחלו בעקבות פרסומים בעיתונות - פרסומים שאינם מחוייבים לעמוד ברף כלשהו של עובדתיות - ולאחר בדיקה מקצועית נסגרו ללא החלטה כנגד הרב. הפועל היוצא היחיד מכל חקירות אלו הינו מכתבו של היועץ המשפטי לרב בו הוא קובע כי מועמדותו לתפקיד הרב הראשי לישראל אינה ראוייה. האם זו אמירה ראוייה לאיש משפט האמון על החוק והסדר, או שככל האמור בשאלה הראוי/לא ראוי ההכרעה ניתנה (על פי חוק!) לגוף הבוחר? הייתכן שאמירה זו נועדה לחפות על העובדה שהיועץ יצא בכותרות כנגד הרב, ולבסוף הסתבר לו שהוא אינו יכול לעמוד מאחוריהם בבית משפט?
2. קיצוניות יתר - הדוגמא הראשונה לקיצוניות של הרב הינה התנגדותו לגיוס בנות דתיות לצה"ל, וזאת בניגוד להשקפת הדתיים הלא קיצוניים,  כתנועת נאמני תורה ועבודה. החלטתי לבדוק מי מבין השניים הוא הקיצון, ומי הוא המיינסטרים. מצאתי פרק הדן באריכות בסטטיסטיקה של גיוס הבנות הבנות הדתיות לצבא, המפורסם באתר תנועת נאמני תורה ועבודה (קישור). מסתבר שמתוך ציבור הבנות הדתיות מתגייסות רק 22-30%. השאר "קיצוניות". בסביבה דמוקרטית נהוג להניח שבחירת הרוב משקפת את דעת הרוב, והקיצוני הוא מי שנמצא ימינה או שמאלה מדעת הרוב. האם כך מניחים גם בעיתון הארץ? או שמא ש"אם זה רצון העם אז צריך להחליף את העם", כדברי בן אהרון לאחר המהפך בשנת 77? אבל זה באמת מתגמד לנוכח המניפולציה שהכתב עשה במשפט "הקיצוני" השני, "יש לנקום בחילונים על ידי החזרת בניהם בתשובה". תארו לכם שהצבא מגיע לכפר ערבי להרוס בניין בלתי חוקי - ומטבע הדברים נוצרת הפגנה קטנה, מהומה. נשמעות קריאות לאלימות, להקמת מדינה נפרדת וכד'. לפתע קם המוכתר ומהסה את הציבור "אל תרביצו, אל תשתמשו באלימות. אנחנו נשכנע את ילדי החיילים שהם טעו ובכך ננקום בהם!" היעלה על דעתנו שמדובר על משפט קיצוני?! מוכתר שכזה הינו מתון יותר מזר עלי זית שלם. אבל מה שהרב אליהו אמר זה כבר קיצוני.
3. אז לאחר שהעיתון החליט שהרב אליהו הסית (ושלאחר מכם הוחלט על ידי הדרגים המקצועיים שאינו נכון) וגזען (מה שגם הוחלט כלא נכון), ולאחר שהעיתון החליט שהוא קיצוני (מה שכנראה גם לא ממש - או ממש לא - נכון) - הוא מופתע כיצד ברקת תומך בו. לכן נזכרתי בפריץ.

תרשו לי להמשיך לנבור בכתבה הזאת קצת, ויסלחו לי אלו שאינם יכולים לראות את הכתבה באתר.
בכתבה, כדרכם של כתבות באתרים, ישנם לאורך הכתבה קישורים רלוונטים לטקסט - כך למשל המשפט "... התפרסם בזכות אמירות ופסקי ההלכה שלו שאסרו על השכרת בתים לערבים" מפנה לכתבה שהתפרסמה בזמנו בעניין זה. כך ישנם קישורים למשפט "הקיצוני" בדבר גיוס בנות, קישור נוסף לאמירתו הפוגענית לאחר תוכנית ההתנתקות, ולקביעת היועץ המשפטי בדבר אי הראויות שבהתמודדותו לתפקיד הרב הראשי. כל הקישורים הללו הינם שליליים. במקרה או שלא במקרה, כאשר מצויין בכתבה כי החקירה נסגרה כנגדו, אין כל קישור לכתבה. האם לפתע פתאום מערכת העיתון אינה מעוניינת להשאיר אותנו באתר? מעניין.